יום רביעי, 13 באוקטובר 2010

National Jewish State: Not a Good Idea, for Palestinian and Jews Alike

Ofra Yeshua-Lyth

Author, "A State of Mind; Why Israel should become Secular and Democratic"

So many bags are going to be packed and unpacked all over again in the present round of Israeli Palestinian Peace talks. According to the special American envoy George Mitchell, the rivaling leaders have agreed to meet every two weeks over the coming months, with U.S. representatives attending at least some of those meetings. One may look enviously on the lavish gatherings, the next one due this Monday at the enchanted Egyptian-Bedouin Sharm El Sheikh resort. At the same time respect is due for the perfect candor sizzling out of the off-record briefings: no, nobody expects real progress to come out of the discussions, thanks for asking.

President Barack Obama made a special festive plea to Israel and the Palestinian Authority "to move beyond their differences". However the luggage of the Israeli Prime Minister contains some two thousand year old axioms that would guarantee no such "move" will not occur in any foreseeable future.

"Moving beyond the differences" between a mini-superpower and a semi-functioning civil administration totally controlled by it is already a great challenge. Any symmetry between the two parties will be limited to the sizes of the delegations' respective presidential suites. The good food and elegant settings might help to forget that Benjamin Netanyahu is the elected leader of the occupying might, fully backed by his relevant constituency, while Mahmoud Abbas's presidency over an exasperated population with no citizenship or even valid travel documents is much contested.

Still, just for the case that the Palestinians should accept too many Israeli security demands and expect some gesture in return, a real effort was made by the Israeli delegation to secure the breakdown of the negotiations with null results. Benjamin Netanyahu inserted a trump card with an old-new mantra to take the center stage: "we expect you to be prepared to recognize Israel as the nation-state of the Jewish people", Netanyahu reportedly told President Abbas in Washington, making headlines and rallying supporters to the customary indignant Israeli complain: what about our right for self-determination?

What most supporters will not see, and the majority of supposedly impartial observers fail to notice, is that this demand has nothing to do with self-determination; In fact it represents the opposite of this very idea. The basic right of every person to choose and declare his or her own national identity is denied to Israeli citizen and residents alike.

There is no such thing as "Israeli Nationality". Israeli citizens are categorized according to "nationalities" that in fact represent their religion affiliations or ethnic origins. Rare challenges to this anomaly from within Israel are crushed (if raised by Arabs) or ignored (if the challengers are Jews). The state accords a privileged status to the "Jewish Nationality" which may be certified only by the authorities of the Orthodox rabbinate.

As Netanyahu, a seemingly secular, smart and sophisticated modern man, and the overwhelming majority of Israeli-Jewish citizens know only too well, the concept of the "nation state for the Jewish People" entails green light for human rights violations sanctioned by the strict, undemocratic and openly xenophobic decries of a very ancient, unreformed and outdated religion.

The Orthodox Jewish establishment that exclusively decides "who is a Jew" is far removed from the majority of the Jewish religious institutions in the US (in fact many American Jews are not even as eligible to call themselves Jewish according to the orthodoxy). But it had mastered the reverence and the full cooperation of the Israeli state and its supporters, enabling a perfect instrument for the practice of blatant discrimination against non-Jews who happen to live in the land, mainly the indigenous population.

In the National State for the Jewish People residential rights as well as property claims have their limits for the non-Jewish population. Palestinian-Arab citizens of Israel are expected to accept a second-class citizenship. In the occupied territories, the discrimination becomes even more painfully obvious, while its origins are seldom noticed. The flourishing Israeli settlements, resided by Jewish nationals only, are enclaves of state-financed welfare and prosperity. Their dwellers may roam the space between the river Jordan and the sea unhindered by the military checkpoints. Their elevated status is a direct derivation of their religious affiliation. In fact, any complete foreigner landing in these regions from abroad is entitled to the lavish subsidies that make life in the occupied areas so attractive to many Israeli Jews. Provided, of course, that he or she can display the mandatory religious affiliation credentials.

It is hardly surprising that feeble calls for secularization of Israel - a mere separation of politics and religion ("Church and State") are greeted with panic and libeled as "calls for the annihilation" of the Jewish State. Non-religious Israelis often resent the extent at which the Jewish religion interferes with their personal affairs, down to the consumption of food, leisure patterns, transport and matrimony. They dislike most aspects of the orthodox religious education system and the generous funneling of tax money to sponsor non-working religious populations. Israeli women know that law of the land does not accord them the same rights as men, and on some Jerusalem buses their place is in the back as not to interfere with the view of pious Jewish men. Still, the concept of the "National Jewish State" remains a sacred taboo.

However there is no reason in the world why a Palestinian leader should endorse this taboo and not regard it for what it really is: a basic fault of the Israeli political entity. Perhaps he should remind his Israeli interlocutors that they would certainly recoil were he to present them with a parallel demand to recognize a future Palestine as a "National Moslem State". Advocates of a Two States Solution should think twice before accepting that one of the desired future political entities would be allowed to be fully identified with any version of an ancient religion.

If anything, Middle East pundits would be well advised to ask Israel to move towards secularity and real democracy. This will be a real step to enable "moving beyond the differences" for the parties in our long suffering region. En route they will be doing a favor to many Israeli Jews.

Re-posted from The Huffington Post

יום שלישי, 1 ביוני 2010

רצח אזרחים צפוי מראש

ההשתלטות הפירטית של יחידות קומנדו של הצבא הישראלי על משט אזרחי בלתי אלים שנועד לבטא את מורת הרוח הכללית מהמצור האכזרי על עזה, נסתיימה בטבח של אזרחים בלתי חמושים ובפציעת עשרות מפגינים. בניגוד לדעת עתונאי ישראל הטוענים שמשהו השתבש בפעולה הצבאית, אנו סבורים שהמסקנה הטבעית מפעילותו הנפשעת של צבא הכיבוש, חייבת היתה להוביל לטבח אזרחים חפים מפשע.

ההתנפלות הבלתי חוקית והבלתי פרופורציונית בוצעה הרחק מחופי ישראל במים בינלאומיים. החיילים שהורדו ממסוק אל הספינה הראשונה לא נשאו ציוד לפיזור הפגנות, אלא נשק קטלני. אין כל פלא בכך: אלה חילי קומנדו המאומנים להרג בקרבות פנים אל פנים שהשתלחו בפעילים כלהקת זאבים. זעקות הקוזק הנגזל והמותקף שמשמיעה ישראל רק נועדו לכפות את גירסתה השקרית על הפשע הנוכחי.

לא רק הרוצחים הישירים אשמים בפשע אלא כל הדרגים הפוליטים והצבאיים. אשם ראש הממשלה וועדת שריו שהחליטו לשבור בכח את הנסיון להפסיק את המצור על מליון וחצי אזרחים. אשם שר הבטחון אהוד ברק שנקט אותה מדיניות כמו באוקטובר 2000, כאשר שוטרי ישראל רצחו 13 מפגינים אזרחי ישראל. אשם הרמטכ"ל אשכנזי שבמשך כל תקופת כהונתו טרח להפוך את חייליו מקלגסי שיטור נושאי אלות לרוצחים מאומנים. משנתו הצבאית נחשפה במלחמת עזה, בה נוצקו בעופרת וזרחן 1400 איש. אשמים שר החוץ וסגנו אשר הגדירו את המשט כפיגוע טרור ובזאת התירו את דמם של האזרחים על הספינות.

כל התערובת הזאת שרקחה ישראל איננה מקרית. לא שגעון הכח של מנהיגי המדינה לא שכרון ההרג של הצבא שעדין עסוק במחיקת התבוסה במלחמת לבנון השניה - מחיקה שלפי ערכיו תיתכן רק בדם, בהרבה דם. כל זה מתרחש מתחת לכותרת "אנחנו היחידים שצודקים וכולם נגדנו".

על תושבי ישראל שטרם איבדו צלם אנוש לצאת לרחובות, לזעוק על הטבח שהיה ולמנוע את המשכו. ספינה נוספת הנושאת ציוד הומניטרי לעזה והנקראת "ריצ'ל קורי" על שם הצעירה שנדרסה למוות על ידי מפעיל בולדוזר הרס ישראלי, עשויה להעצר מחר באותה צורה, עם טבח חדש.

האלימות הישראלית שעלתה עוד מדרגה מתחייבת מתוך מסגרת השקר שממשיכה לקדם ההנהגה הישראלית. השקר של חתירה כביכול לשתי מדינות לשני עמים. שוב נחשפה האמת: יש כאן מדינה אחת ששולטת על כל חלקי הארץ, כולל עזה שאי אפשר להכניס אליה אפילו בדל ירק או דף נייר בלא להסתבך בכוחות המזויינים של מדינת ישראל. רק פתרון אנושי לסכסוך הדמים שיכיר בזכותם של יהודים וערבים לחיות במדינה אחת חילונית ודמוקרטית, שבה לכל האזרחים יש זכויות אזרח שוות יפסיק את הקזת הדם הנוראה.

אלי אמינוב

יום רביעי, 26 במאי 2010

בואו להשתתף בוועידת חיפה השנייה

בואו להשתתף בוועידת חיפה השנייה

למען שיבת הפליטים הפלסטינים
והמדינה הדמוקרטית החילונית בפלסטין ההיסטורית

חיפה, תיאטרון אלמידאן, 28-30/5/2010

פרטים באתר הוועידה: http://www.ror1state.org/awda

منبر حوار - حول مسألة القومية في فلسطين

لم يتراجع الحزب الشيوعي الإسرائيلي – الجبهة الديمقراطية للسلام والمساواة حتى اليوم عن شعاره الرئيسي "إسرائيل- فلسطين, دولتان لشعبين". ويعني هذا الشعار أن قوميتين تقطنان في فلسطين التاريخية- لكلٍ منهما الحق بدولتها : إسرائيل في مناطق 48 والدولة الفلسطينية المزموع قيامها في مناطق 67, وقد تحوّل هذا الشعار منذ مدة طويلة إلى كنز تستخدمه مجاهرة به الإمبريالية وذراعها المتمثل بنظام الحكم الإسرائيلي.
كما يتمسّك الحزب الشيوعي الإسرائيلي بشعار خالد يخصه ألا وهو "الحزب اليهودي العربي", بمعنى أن أعضاءه من منطقة 48, ينتمون إلى قوميتين مختلفتين, ويتم تعريفهما بناءً على هذا الانتماء: عرباً على حدة ويهوداً على حدة. ألا نشتمّ هنا رائحة التفرقة الإثنية أو الأبرتهايد؟ عندما تفرض قيادات حزب ما على الحزب الخطوط العريضة ذاتها التي يتبناها نظام الحكم في دولة اسرائيل؟ فلنأخذ على سبيل المثال مبنىً سكنياً في "نتسيريت عيليت" وفيه عائلة عضو عربي من الحزب و عائلة جاره, وهو عضو يهودي في الحزب, تتشارك العائلتان الحياة اليومية ويلعب الأطفال سوية دوماً. فهل يتم فصلهم في مجمع حزبهم اللغوي حسب التصنيف الحاسم "يهودي – عربي" ؟ أنت هنا (أين)؟ وأنا هناك (أين)؟ يمكن لما سبق أن يفسّر منشأ الإنقسام السياسي الحاصل في الحزب الشيوعي الإسرائيلي بين فرع تل أبيب وفرع يافا, إذ ان الوسط اليهودي المنفصل تبتلعه بالضرورة البيئة اليهودية التي يعيشها أعضاؤه.
إذاً فإن نظام الفصل العنصري بين ما اصطلحت دولة اسرائيل تسميته ب"الأوساط" - والذي يكرّس هيمنة "الوسط اليهودي" - للنظام الداخلي الحزبي للحزب الشيوعي الإسرائيلي ليس بمميز له فقط. ما هذا المثل إلا مثلاً عاماً يرجى منه أن يوصلنا إلى السؤال التالي: هل من فرق بين أبناء الفريقين الناطقين بلغة مختلفة القاطنين في هذه البلاد – وهي فلسطين التاريخية؟
هل من فرق يمكن تعريفه على أنه قومي بحت, يحتم الفصل الملموس بينهما في رقعة البلاد ذاتها؟ من الواضح أن أهل جنين وأهل أم الفحم ينتمون إلى القومية ذاتها, كذلك أمر الجدة في مخيم عين الحلوة (في لبنان) وحفيدها في الناصرة. إن النظرية التي سنطورها هنا باقتضاب تقول, عملياً, أن الصفات الثقافية كاللغة والتاريخ والأدب وغيرها لا تمثّل أساساً لتشكيل قومية بل أن الأساس هو مادي ملموس أي البلاد التي تتواجد فيها وتتطور فيها المجموعة السكانية تلك.
منطقة واحدة - قومية واحدة –
من باب توخي الدقة فإن السوق الداخلي والذي تحدّه عادة الحدود الطبيعية يخلق, بشكل كلاسيكي, منطقة يصبح سكانها قومية منظمة, وتبدأ المجموعة السكانية عملية تتوحد من خلالها اللغة, وتبني فيها تاريخاً مشتركاً. يمكن لهذه الأمور أن تتحقق فقط بفعل القوة الدافعة والتنظيمية للثورة الاجتماعية, وعادة تقود الطبقة البرجوازية الشابة والجريئة هذه الثورات. الثورة الأمريكية في القرن الثاني عشر والتي تلتها استمراراً لها الحرب الأهلية, كانت أول حالة تداخل فيها تشكيل القومية بالتحرر الوطني من حكم الاستعمار البريطاني. كانت الثورة الأمريكية, والثورة الفرنسية بعدها, أول الثورات التي طبقت مبدأ التماهي ما بين الجنسية والقومية. فإن كنت مواطناً في دولة ما تكون أيضا حاملاً لقوميتها. هكذا طبقت هذه الثورات مبدأ نظام الأرض: فلتكن من تكون طالما ولدت في هذه البلاد, تكون مواطناً فيها وتحمل قوميتها على الفور. هذه هي مبادئ الديمقراطية المتتابعة في المجال القومي.
هكذا إذاً في الولايات المتحدة, يكون أي طفل ولد في الولايات المتحدة لعائلة مهاجرة من المكسيك, ولو كانت هجرتها غير قانونية, مواطناً أمريكياً وأمريكي القومية – حتى ولو كان يتكلم الإسبانية مع عائلته وفي حيّه وليس الإنجليزية.
على هذا النحو ينقشع ستار الغموض الذي يغلف مسألة القومية بغية التستر على القضايا الجوهرية للإضطهاد القومي.
إن هدف التحرر القومي هو هدم وتفتيت جميع أساليب اضطهاد الشعوب التي تنتهجها الدول الناهبة. بما يعني ان تتحوّل البلاد المقموعة إلى دولة يكون مواطنوها أحراراً, وتكون حرةً من الاستعمار وذات سيادة. لنسر على خطى سوابق تحرر فيها المواطنون ليخطو بالإنسانية قدماً. إن هدف الصراع من أجل التحرر القومي في فلسطين هو إقامة دولة القومية – دولة القومية الفلسطينية.
قد يدّعي من يدّعي عندئذٍ أن البلاد ناطقة بلغتين مختلفتين (على الأقل) – العبرية والعربية وبالتالي فثمة قوميتين. العديد من الدول تنطق بأكثر من لغة, ولكلٍ ثقافتها الخاصة, وتجد هذه الدول رغم ذلك دول قومية. يتكلم أبناء القومية الواحدة لغتين أو ثلاثة أو أكثر. فلنأخذ بلجيكا في أوروبا مثلاً, ولغاتها الثلاثة, وسويسرا بلغاتها الأربعة ورومانيا بلغتيها, وفي القارة الأمريكية نجد كندا بلغتيها أما آسيا فالهند بمئات لغاتها. إذاً يبدو أن القومية ليست حصراً بالضرورة على مجموعة الناطقين بلغة ما. بل قد تشمل مجموعة الناطقين بلغة واحدة عدة قوميات انجليزية واسبانية وفرنسية وألمانية وبرتغالية. في الولايات المتحدة استطاع فرن الصهر القومي خلال جيل واحد أو اثنين محو الخصوصية اللغوية. أما في الدول غير المتطورة فلم يتحقق الأمر. هذا الاختلاف لا يغيّر حقيقة كون هذه الدول دول قومية.
إن حل المسألة القومية في فلسطين يكمن في تحقيق تطلعات الشعب الفلسطيني, أي تحريره وتوحيده والقضاء على الانشقاق الأثني وهو ما خلفّه القمع الكولونيالي, وكذلك تحقيق العودة وتحرير اليهود من قدر محفوف بالحروبات المستمرة منذ تقسيم البلاد في 48.
لتوضيح الصورة, تكون الدولة الديمقراطية العلمانية مطابقة في حدودها لمساحة فلسطين التاريخية, كما تنص الخطوط العريضة "للجنة" وتضم أبناء القومية الفلسطينية على شقيهما. وتكون دولة القومية الفلسطينية بمعناها العصري والحقيقي. يحصل الشّقّان على تمويل متساوٍ لنشاطاتهما الثقافية.
إن كلمة السر أصلاً هي المساواة ثم المساواة ثم المساواة. ليس بالكلمات فقط بل في الواقع أيضاً. المساواة هي ضمان حرية المواطنين. المساواة التامة والمطلقة بين جميع المواطنين, والحرية لجميع المواطنين بغضّ النظر عن انتمائهم لهذه المجموعة أو تلك.
أرييه بن دافيد

جنوب إفريقيا: الابرتهايد مات – يعيش الابرتهايد

قراءة نقدية في كتاب نوعامي كلاين "عقيدة الصدمة"
في العشرين سنة منذ الغي الابرتهايد (نظام التفرقة العنصرية) في جنوب إفريقيا، رأت الأغلبية العظمى من اليسار في العالم تغيير الحكم هناك كانتصار لامع للإنسانية على قوى الظلام. جنوب إفريقيا الجديدة مجدت كنموذج للإعجاب والاقتداء وزعماؤها السود حظوا بالاحترام في العالم بأسره. ولكن فحصا أكثر جدية "للديمقراطية التي ولدت في القيود" كما تسمي نوعامي كلاين جنوب إفريقيا، يظهر صورة مختلفة.
في كتاب "عقيدة الصدمة" تصف كلاين كيف أن البلاد الغنية، التي كان يفترض بها أن تتحول مع نهاية الابرتهايد الى دولة علمانية ديمقراطية، أصبحت عمليا قشرة من الديمقراطية البرلمانية، التي تسيطر عليها اتحادات ومعها القوى الاجتماعية التي أقامت نظام الابرتهايد. خلافا للخطة السياسية للمؤتمر القومي الإفريقي، الذي وعد بإعادة الدولة الى الأغلبية السوداء بقيت القوة الحقيقية في يد الأقلية البيضاء. وكتبت كلاين تقول:
"في الفترة الحاسمة بين تحرير نلسون مانديلا من السجن في شباط 1990، وبين تعيينه رئيسا للدولة في 1994، تخلى حزبه، المؤتمر القومي الإفريقي عن الأغلبية الساحقة من "ميثاق الحرية" الذي اقر في مؤتمر الشعب في 1955.
"استهل الميثاق بالإعلان: "الشعب سيحكم". مانديلا، في رسالة من جملتين أطلقها لمؤيديه قبل أسبوعين من تحريره من السجن، صاغ ذلك على النحو التالي: "سياسة المؤتمر الوطني الإفريقي هي تأمين المناجم، البنوك والصناعات الاحتكارية... تغيير أو تعديل الموقف في هذا الموضوع لا يعقل. القوة الاقتصادية للسود هي هدف نؤيده ونشجعه بلا تحفظ، ولكن في وضعنا لا مفر من سيطرة الدولة في فروع اقتصادية معينة"، هذه الكلمات ماتت في غضون وقت قصير للغاية.
لكل الفصائل في المؤتمر الوطني الإفريقي كان واضحا بان الابرتهايد ليس فقط نهجا سياسيا بل وأيضا نهجا اقتصاديا، استخدم العنصرية لفرض نظام ربحي شديد: نخبة بيضاء نجحت في جمع أرباح هائلة من المناجم، من المزارع والمعامل في جنوب إفريقيا. وكانت قوة العمل السوداء ممنوعة من امتلاك الأرض وأجبرت على تقديم عملها مقابل قدر أقل كثيرا من قيمتها. وكان منديلا كما تشدد كلاين، لا يزال يؤمن عشية تحريره من السجن بأنه لن تقوم قائمة للحرية دون إعادة توزيع الأملاك.
"ولكن في السنوات القليلة التي انقضت الى أن تسلم مانديلا منصب الرئاسة، حصل شيء اقنع قيادة الحزب بعدم استخدام قوته ومكانته للمطالبة باستعادة مقدرات الدولة التي سلبت وبإعادة توزيعها. وحسب وصف كلاين فان "الحزب تبنى سياسية هي شهادة حية على ما هو متوقع عندما ينفصل الإصلاح الاقتصادي عن التغيير السياسي. على المستوى السياسي وان كان انتهج حكم الأغلبية، وبات لكل المواطنين الحق في الانتخاب والحريات المدنية، بيد أن جنوب إفريقيا تسبق البرازيل وحدها في المنافسة على لقب المجتمع غير المتساوي الأكبر في العالم".
"في المحادثات التي بحث فيها إنهاء الابرتهايد، مانديلا وممثلوه حققوا ما يريدون تقريبا في كل واحد من بنود المفاوضات في المجال السياسي. والمدني. ولكن الى جانب ذلك، وبشكل أقل تغطية إعلامية، دارت المفاوضات الاقتصادية، والذي مثل المؤتمر الوطني الإفريقي فيها تابو مبكي (في وقت لاحق رئيس جنوب إفريقيا). في المحادثات الاقتصادية اقر "إجماع واشنطن" الذي ساد في قبة الكابيتول. المجالات الاساس المتعلقة باتخاذ القرارات الحاسمة الاقتصادية – كالسياسة التجارية أو البنك المركزي – أعلن عنها كمجالات "فنية" أو "إدارية" ونقلت السيطرة عليها الى محافل "غير منحازة" زعما: خبراء، اقتصاديين وموظفي صندوق النقد الدولي والبنك الدولي – ممثلين لكل جهة باستثناء مقاتلي الحرية من المؤتمر الوطني الإفريقي. وهكذا تمت بنجاح بلقنة اقتصاد الدولة.
"الاقتصادي فيشنو فدياتشي كان أحد القلائل في المؤتمر الوطني الإفريقي الذي كان ذا تأهيل كلاسيكي في الاقتصاد. في نهاية 1993 طُلب إليه أن يعد ورقة موقف عن الفضائل والنواقص التي في جعل البنك المركزي لجنوب إفريقيا كيانا مستقلا يدار بحكم ذاتي. فدياتشي عارض الفكرة بشدة، وكما قال في تلك الأيام فانه حتى الاقتصاديين في الولايات المتحدة ممن تبنوا السوق الحرة رأوا في منح استقلالية كاملة للبنك المركزي فكرة شاذة طورتها حفنة من الإيديولوجيين من مدرسة شيكاغو. ولمفاجأة فدياتشي فانه ليس دستور جنوب إفريقيا وحده قدس الحكم الذاتي الكامل للبنك المركزي بل كان سيقف على رأسه من أداره في عهد الابرتهاد، كريس ستالس. في خطوة أخرى من الخضوع الواسع بقي في منصبه حتى ديرك كيس، وزير المالية الأبيض في حكومة الابرتهايد.
وتحاول كلاين أن تشرح كيف حصل الأمر دون ان تتهم قيادة المؤتمر الوطني الإفريقي:
"فدياتشي لا يؤمن بان رفاقه في الكفاح اشترتهم الاتحادات. برأيه، ضللوا لانعدام تجربتهم تماما في المواضيع الاقتصادية. ووجد المؤتمر الوطني الإفريقي نفسه عالقا في شبكة حبكت بقواعد وأنظمة كل هدفها تقييد وكبح قوة الزعماء المنتخبين. في اللحظة الأخيرة اتفق على أن يضاف الى الدستور الجديد بند يحمي كل الملكية الخاصة (!)، الأمر الذي منع كل قدرة على تنفيذ إعادة توزيع للأراضي.
"المؤتمر الوطني الإفريقي شُجع على الموافقة للانضمام الى اتفاقات التجارة العالمية ومنظمة التجارة العالمية، وبذلك تعطلت القدرة على إيجاد أماكن عمل لملايين العاملين العاطلين عن العمل وذلك لان هذه الاتفاقات تمنع كل دعم حكومي لإنتاج محلي مثل مصانع السيارات ومعامل النسيج. وحتى النية للتوزيع المجاني لأدوية مضادة للايدز عرقلت لان الحديث يدور عن "انتهاك للالتزام بحقوق الملكية الروحية المقررة في نظام منظمة التجارة العالمية. وصفقة وقعت تماما قبل الانتخابات مع صندوق النقد الدولي منعت إمكانية فرض رقابة على العملة ورفع الحد الأدنى للاجور. وغيرها هنا وهناك من الاتفاقات الموقعة مع هيئات ذات أسماء تجارية كل واحدة منها تمثل جانبا آخر في الشبكة التي شلت فرسان الحكومة الجديدة.
وترتدي اعتذارية كلاين شكلا اكثر قطعا: "في نظرة الى الوراء، من الصعب ان نرى كيف كان ممكنا الوصول الى نتيجة مغايرة. جنوب افريقيا كانت في ذلك الوقت قريبة جدا من حرب أهلية. مذابح الشرطة واصلت العربدة، وتواصلت الاغتيالات للزعماء، وكان شعور بأن هذا كان هو الصراع الحقيقي – بين الصراع الحقيقي كان على الاقتصاد. أحد باستثناء حفنة من الاقتصاديين لم يرغب في البحث في المكانة المستقلة للبنك المركزي. وكان الافتراض بأنه حتى لو كانت هناك حاجة الى حلول وسط للوصول الى الحكم، ففي اللحظة التي تمسك بها اليد المتينة للمؤتمر الوطني الافريقي الخيوط، سيكون ممكنا اجراء الاصلاحات. ما لم يفهمه النشطاء هو في انه في تلك المفاوضات أدخلت تعديلات حول طبيعة الديمقراطية.
"في السنتين الاولتين لحكمه حاول المؤتمر الوطني الافريقي أن يستخدم المقدرات المحدودة التي تحت تصرفه كي يحقق الوعد باعادة توزيع المقدرات. اكثر من مئة الف منزل بنيت للفقراء. والملايين ربطوا بشبكات المياه، الكهرباء والهاتف. ولكن تحت ثقل الدين والضغط الدولي لخصخصة الخدمات، سرعان ما بدأت الحكومة برفع الاسعار وفي غضون عقد من الزمان قطع ملايين من البشر عن شبكات المياه والكهرباء لانهم لم يتمكنوا من دفع فواتيرهم. اما البنوك، المناجم والاحتكارات الصناعية، التي تعهد مانديلا بتأميمها، بقيت في أيدي أربعة من عظماء المال البيض، الذين يسيطرون أيضا على 80 في المائة من بورصة يوهانسبورغ. لعل الاحصاءات الاكثر اثارة للصدمة هي التالية: منذ 1990، السنة التي خرج فيها مانديلا من السجن، انخفض متوسط مدى العمر لسكان جنوب افريقيا بـ 13 سنة.
حسب كلاين ما أقنع قيادة المؤتمر الوطني الافريقي و "أجبرها" على التخلي عن اصلاحاتها هي قوى السوق: "في اللحظة التي تحرر فيها مانديلا أصيب سوق الاسهم بالفزع وانهار. الراند – عملة جنوب افريقيا هبط 10 في المائة. فرار الفزع الذي استقبل مانديلا حين تحرر من السجن كان فقط بداية ما اصبح لعبة فعل ورد فعل بين قيادة المؤتمر الوطني الافريقي وبين الاسواق المالية – "حوار – صدمة" علم الحزب وعوده على قواعد اللعب الجديدة. مانديلا نفسه اعترف بوجود فخ السوق العالمية".
تابو مبكي، اليد اليمنى لمانديلا في عهد رئاسته ومن أصبح بسرعة خليفته، تعلم في بريطانيا وتأثير عميقا بتاتشرية الثمانينيات. مبكي أخذ على عاتقه منصب المرشد لشؤون السوق الحرة داخل الحزب. وبدلا من الدعوة الى تأميم المناجم، بدأ مانديلا ومبكي يتعاونان مع الرموز الاقتصادية لحكم الابرتهايد. في المقابلة الاولى التي منحها مانديلا بحكم منصبه كرئيس بعد الانتخابات، حرص على ان يبعد نفسه عن تصريحاته السابقة وقال: "في سياستنا الاقتصادية... لا يوجد ولو شعار واحد يربطنا بأي ايديولوجيا ماركسية".
نفي مانديلا ينبغي ان يفهم في سياقه الصحيح. الاغلبية في قيادة المؤتمر الوطني الافريقي كانت تنتمي الى الحزب الشيوعي الجنوب افريقي، الفرع المحلي للستالينية. هذه الحقيقة تشرح لماذا توقع منه اصحاب رؤوس الاموال مثل هذا النفي ومن جهة اخرى الانضباط المطلق في الهيكلية الحزبية التي منعت نشطاء المؤتمر الوطني الافريقي من معارضة الطريق الجديد للقيادة واجبارها على الايفاء بتعهداتها للشعب. كلاين تتجاهل تماما هذه الحقيقة ولا تطرحها ضمن تحليلها. وهي تواصل وتقول:
"في حزيران 1969 كشف مبكي النقاب عن خطة اقتصادية ليبرالية جديدة دعت الى خصخصة أخرى، الى تقليصات في النفقات الحكومية، الى "مرونة" في سوق العمل، الى تجارة اكثر حرة والى اليات رقابة أخف على تدفق المال. "ببساطة قولوا اني تاتشري"، مزح مبكي كي يضمن بأن تصل رسالته الى الآذان الصحيحة". حتى هنا نظرية كلاين.
ولكن كلاين، رغم كونها صحفية باحثة من الدرجة الاولى، امتنعت عن استخلاص الاستنتاجات اللازمة. ليس مبكي فقط اصبح تاتشريا. ففي تشرين الاول 1994 قررت "وول ستريت جورنال" بأن مانديلا يبدو "بالضبط مثل السيدة تاتشر".
ولكن هل فقط التاتشرية هي التي أدت الى الغاء ضريبة التضامن، أم انه كان للقيادة المنتخبة في المؤتمر الوطني الافريقي اسباب داخلية منعتهم من الايفاء بوعودهم للجمهور الذي آمن بهم؟ "لجنة الحقيقة والمصالحة" التي بحثت عن السبل لاشفاء المظالم خرجت بتوصية متواضعة للغاية: فرض ضريبة لمرة واحدة بمعدل 1 في المائة، سميت "ضريبة التضامن" على الشركات المتعددة الجنسيات التي حققت المرابح من الابرتهايد، وذلك من أجل الضحايا. اما الحكومة، التي وقف على رأسها الان مبكي، فرفضت كل اقتراح لدفع تعويضات او فرض ضريبة التضامن على الشركات. كلاين تواصل وصفها فتقول:
"المطران ديزموند توتو قال: "هل سيكون بوسعكم ان تشرحوا كيف حصل ان اليوم، بعد نحو عشر سنوات من التحرير، ينهض رجل أسود في الصباح ليجد نفسه في غيتو محاصر؟ كيف يسير بعد ذلك الى العمل في المنازل الفاخرة في المدينة – التي لا تزال في معظمها بيضاء – وفي نهاية النهار يعود الى بيته في ذات الغيتو؟ لا أفهم لماذا لا يقولو هؤلاء الناس ببساطة – الى الجحيم بالمصالحة. الى الجحيم بتوتو ولجنة الحقيقة"".
نشطاء حقوق الانسان في جنوب افريقيا يدعون اليوم بأنه كان من الخطأ اهمال الجوانب الاقتصادية للابرتهايد والهيئات التي جاء ليخدمها.
"في نفس الوقت الذي رفضت فيه حكومة المؤتمر الوطني الافريقي فرض دفع التوصيات على الشركات الكبرى، واظبت على تسديد ديون الابرتهايد. وأشار مانديلا الى عبء الدين بأنه العائق الأساس والأكبر الذي كان أمام تنفيذ تعهدات "ميثاق الحرية"، ولكن الحزب عارض كل اقتراح بشطب الدين الهائل. في سنوات 1998 – 2004، مثلا، باعت حكومة جنوب افريقيا 18 شركة حكومية، مما أدخل اليها 4 مليار دولار، ولكن نحو نصف هذا المبلغ حول لدفع الدين. بمعنى، الحكومة باعت أملاكا وطنية كي تغطي ديون مضطهديها.
"الى أين ذهب؟ كانت هذه مسألة أخرى من المسائل "الفنية" التي لم يقف فيها المؤتمر الوطني الافريقي عند مبادئه الأساس. 40 في المائة من دفعات الدين السنوية للحكومة تتدفق الى صندوق التقاعد الهائل للدولة، الذي معظم المستمتعين به كان يشغلهم نظام الابرتهايد.
"في العام 2005، بعد عشر سنوات من الانعطافة الحاسمة لجنوب افريقيا نحو التاتشرية، نتائج التجربة فضائحية:
منذ 1994، السنة التي تسلم فيها المؤتمر الوطني الافريقي الحكم، تضاعف عدد الحاصلين على رزقهم بمبلغ أقل من دولار في اليوم فارتفع من 2 مليون الى 4 مليون في 2006.
في سنوات 1991 – 2002 ارتفع معدل البطالة في اوساط السود بأكثر من ضعفين، من 23 في المائة الى 48 في المائة.
الحكومة بنت 1.8 مليون وحدة سكن، ولكن في نفس الوقت فقدت 2 مليون نسمة منازلهم ونحو مليون نسمة أخلوا من مساكنهم في المزارع. معنى الاخلاءات كان ان عدد ساكني الاكواخ ارتفع بمعدل 50 في المائة.
"الحجة الاكثر اقناعا في صالح التنازل عن وعود "ميثاق الحرية" باعادة التوزيع كانت الحجة الاقل ابداعا منها جميعا: "العالم تغير، لكل أحاديث اليسار هذه لم يعد هناك أي معنى، هذه هي الامكانية الوحيدة اليوم". أفضل الاقتصاديين في المؤتمر الوطني الافريقي اجتازوا دراسات سريعة في اقتصاد السوق. فقد نقلوا الى مكاتب ادارة المنظمات الدولية مثل البنك الدولي، صندوق النقد الدولي ووضعوا ضمن برامج التأهيل السريعة لمدراء المدارس الاجنبية للاعمال التجارية، في بنوك الاستثمار، في معاهد البحث لشؤون السياسة الاقتصادية وفي البنك الدولي، وهناك اطعموهم بلائحة طعام ثابتة من الافكار الليبرالية الجديدة.
"لم يسبق أن أغويت حكومة مستقبلية هكذا من قبل الاسرة الدولية"، تدعي كلاين حسب وصفها، يسيطر السود على الدولة ومؤسساتها التمثيلية ولكن تلك الاقلية البيضاء التي حكمت في عهد الابرتهايد لا تزال تسيطر على الاقتصاد حتى اليوم. المشكلة هي ان كلاين تفعل بالضبط ما تروج ضده، وتستخلص استنتاجات وكأنه يمكن الفصل بين السياسة والاقتصاد. وهي لا تذكر على الاطلاق الفساد الهائل الذي استشرى في اوساط قيادة المؤتمر الوطني الافريقي، وانعدام نجاعة الجهاز الحكومي.
السطر الاخير محبط في كل الاحوال: رغم الغاء المظاهر الفظة للابرتهايد، بقيت جنوب افريقيا دولة الاقلية البيضاء. هذه الاقلية تسيطر في شركات المناجم والصناعة، في المؤسسات المالية وعلى الاراضي التي لم يتم اعادة توسيعها. قوتها الاقتصادية تجد تعبيرها في السياسة الداخلية والخارجية التي ينفذها الممثلون السود للاغلبية المهزومة. ولا غرو ان جنوب افريقيا "الديمقراطية" هي اليوم احدى المناطق الاكثر خطرا في العالم من حيث الجريمة والعنف.

"دولة ثنائية القومية" - الخدعة الجديدة التي جاءت لتحل محل خدعة

"دولتين"
• لا يوجد حل سياسي بديل عملي للدولة الواحدة، العلمانية والديمقراطية ، من النهر إلى والبحر
الانهيار النهائي للصيغة الكاذبة "دولتين لشعبين" هو أمر واقع، ويشرح بشكل جيد للغاية الذعر التي يبثها المتحدثون الإسرائيليون من جميع أنحاء الطيف السياسي الصهيوني. لسنوات عديدة شكلت فكرة "دولتان لشعبين" تغطية ممتازة لاستمرار الاحتلال من خلال تحويل قيادات منظمة التحرير إلى مقاولين ثانويين لها. الأن، وأخيرا، فقد انهارت هذه المعادلة الكاذبة علنا وبشكل واضح. ولقد ساهم في الكشف عن هذه الخديعة تبنيها من قبل حكومة إسرائيل الحالية، والتي يفوق بطشها بالشعب الفلسطيني بطش الحكومات السابقة.
ويأتي الدليل الساطع على الإفلاس التام لحل "دولتين لشعبين" من وزراء حكومة السلطة الفلسطينية وكبارالمسؤولين هناك. فلقد زودنا هؤلاك بعشرات التصريحات على غرار "امكانية نقل تأييدهم" من فكرة الدولتين إلى فكرة الدولة الواحدة المشتركة، وحول فشل الرؤية القديمة التي ماتت قبل ولادتها. فإاذا كان هذا الفريق، وهو الوحيد المستفيد والذي يسمن من شعار الدولتين، بات يتخلى عنها علنا، فلا بد بأن هذا الشعار الفارغ قد وصل إلى الهاوية في بورصة الأوهام.
لا أحد يعتقد الآن بأن حكومة نتانياهو- ليبرمان - يشاي والمدعومة من ايهود باراك (من الداخل) وتسيبي ليفني (من الخارج)، ستسمح بنوع ما من السيادة الفلسطينية ، حتى ولو داخل جزيرة البنتوستانات المبعثرة والمجزئة في الضفة الغربية. رغم ذلك، فإن حكومة الولايات المتحدة لا تزال تدعم الموقف اٌسراائيلي علنا، في حين تواصل قيادة السلطة الفلسطينية التعاون مع اسرائيل في جميع المجالات، وتخضع للهيمنة الإسرائيلية. صحيح أن السلطة الفلسطينية تحاول انقاذ ماء وجهها بالامتناع عن محادثات مباشرة مع اسرائيل، ولكن في الحقيقة فإن المحادثات والتنسيق بين أجهزتها وأجهزة القمع الإسرائيلية لم يتوقف ولو للحظة.
الهدف الحقيقي من حل "دولتين" هو الحصول على إعتراف القيادة الفلسطينية بـ "الدولة اليهودية"، القائمة على موتيف الفصل، والراسخ في مقولة رابين "نحن هنا وهم هناك"، والحفاظ على الدولة التي تقوم على العنصرية المتخلفة، وفي الوقت نفسه تعزيز القيم الطائفية البدائية. على أساس هذا البرنامج نمت الاغلاقات، والحواجز، والطرق الالتفافية، وجدار الفصل وإقصاء الفلسطينيين عن حقوقهم وأراضيهم. وتدريجيا بدأت وسائل السيطرة والاقصاء تزحف من مناطق 1967 إلى داخل مناطق 1948، لتصبح بارزة ومكشوفة. حيث نشاهد المستوطنات الجديدة، والشوارع الالتفافية المحيطة بالبلدات العربية داخل مناطق 1948، تماما كما في مناطق 1967. هكذا تم استخدام شعار "الدولتين" ليس من أجل تغيير الواقع، بل من أجل مؤسسة، وتعزيز وتحصين نظام الفصل العنصري.
يفتح انهيار ديكور "رؤية" الدولتين ثغرة جديدة في الفرص السياسية والوعي الجماهيري. ولكن لحظات فقط قبل تحول هذه الثغرة إلى حقيقة، يقوم حرس النظام القديم ومساعديهم بسدها بشكل فعال، بهدف تحويل النضال إلى المسر القديم والمعروف، ويهدف سد الطريق أمام الوعي الجديد. أما جهاز الفرملة فيسمى "الدولة ثنائية القومية"، ليصبح أخر صرعة؛ إنها خطة قديمة والتي ستتحول كسابقتها إلى طُعم للجماهير ولتساهم في خداعهم وتأييدهم. ويتم هذه المرة تجنيد فريق الدعم مباشرة من الاكاديمية ومن بين نخب ومثقفي إسرائيل اليهودية.
معادلة "الدولة ثنائية القومية" هي عمليا وبكلمات أخرى معادلة الكونفديرالية، والتي تعود من الباب الخلفي بعد إبعاد معادلة الدولتين. فالدولة ثنائية القومية تضمن عمليا امكانية العودة للمطالبة لخطة التقسيم إلى دولتين؛ فكل "قومية" يمكنها المطالبة بممارسة حق تقرير المصير، وحتى الانفصال. هكذا نعود عمليا إلى نقطة البداية التي أوصلتنا إلى المأساة الحالية.
أثنين من أكثر المتحمسين لحل "ثنائية القومية" استطاعوا الاستحواذ على جمهور واسع، وهما ميرون بنبنستي وبورفيسور يهودا شنهاب. وفي الجانب الفلسطيني فقد تم اقتراح هذا الحل قبل عدة سنوات من قبل د. عزمي بشارة.
وكان ميرون بنبستي قد نشر في مجلة "مطاعم"، عدد كانون الأول 2009، مقالة بعنوان "نعم، من أجل حل ثنائي القومية للصراع". كما كرر بعض المواقف نفسها في مقالات في صحيفة "هآرتس" مؤخرا. ويشرح في مقالته أنه وبعد أربعين سنة من الاستيطان في الأراضي، لا يمكن اعتبار المستوطنات احتلالا أكثر مما في فترة الاستطيان الأولى. وأن ما يحافظ على السيطرة الإسرائيلية ليس سوا الشوارع الإلتفافية، سرقة الأراضي ونظام الحواجز. وهو يشير بشكل دقيق إلى نجاح إسرائيل في تهشيم الأمة الفلسطينية وتفتيها إلى خمس متجمعات منفصلة ومنعزلة تخشى من وضع برنامح قومي موًحد. ويشير كيف أن غالية العالم توافق على هذه الوضعية، وكيف تتستغل إسرائيل "الخوف الديمغرافي" وتلوح به وكأنه قنبلة موقوتة. لكنه يمتنع عن توصيف الوضع السياسي الحالي على أننا أمام دولة تمارس الفصل العنصري. كما أنه يلغي مسبقا امكانية أن تقوم هنا ما يسميه "دولة وحدوية مثل جنوب افريقيا اليوم". وبعبارة أخرى، انه يرفض على نحو قاطع استبدال نظام الفصل العنصري بدولة ديمقراطية علمانية ، ويستغل الاشكاليات في جنوب أفريقيا كذريعة لذلك. يطلق بنبستي على الحل العملي الذي يقترحه اسم "المساواة في الاحترام". شيء يشبه الاتفاقات في ايرلندا الشمالية. بنفنستي يدعو إقامة دولة يهودية التي تسيطر على جميع أنحاء المنطقة، وحكم ذاتي للفلسطينيين في الأشلاء المتناثرة كالجيوب داخل مناطق السيادة الحقيقية.
أما بروفيسور يهودا شنهاب، فيكشف في كتابه الجديد "فخ الخط الأخضر" من إصدار عام عوفيد، 2010، عن عدة استنتاجات حكيمة وممتازة. فهو يشرح كيف يخفي نموذج 1967 في داخله الوضع القائم في 1948، ويشرعن جريمة النكبة؛ كما يكشف عن عنصرية اليسار الصهيوني، ويُعرًف إسرائيل اليوم بدولة الفصل العنصري ثنائية القومية. وفي خضم اقتراحاته لحل الصراع، يمتنع من التطرق مباشرة لتعويذة "ثنائية القومية"، لكن حلوله التي يعرفها هو على أنها "أمثولة" تندرج تحت هذا الاطار.
يقول شنهاب أن الحل الأقل مرغوبا هو حل "دولة جميع مواطنيها"، وهي الحل الوحيد الأقرب للدولة العلمانية الديمقراطية؛ أي دولة واحدة مشتركة يتمتع مواطنيها بالمساواة التامة بالحقوق. أما النموذج الثاني المقبول عليه أكثر، فهو "تقسيم السيادة ومنح حقوقا قومية ودينية كاملة للشعبين". لكنه يعترف بأن هذا النموذج يكرس، نوعا ما، نموذج الدولة اليهودية القائم.
شنهاب بفضل نموذج "الديمقراطية الوفاقية". ويقول أنه يمكن التوصل إلى هذا الحل عبر توزيع الحيز القائم لحيزات قومية صغيرة على هيئة كنتونات. ويضيف شنهاب تحفظ وحيد لهذا النموذج، حيث يشترط تقسيم الحيز بشكل لا يضر بالسكان القاطنين. وهو يقول أنه من غير الاخلاقي إخلاء المستوطنين، وأنه يجب السماح لهم بالبقاء في اماكنهم. ومن المؤسف أنه حتى لا يقترح فتح المستوطنات أمام السكان الفلسطينيين إلى جانب اليهود، والقضاء بذلك على الفصل العنصري. كما يقفز شنهاب وبلباقة عن مسألة فصل الدين عن الدولة. فهو يقول أننا نعيش في عصر "ما بعد العلمانية"، ليحل نفسه من التعامل مع مسألة ماهية العلاقة بين الدين والدولة.
فعندما يكتب شنهاب أنه "بالامكان التفكير بنموذج سياسي يتضمن برلمانيين، واحد للأكثرية اليهودية، والثاني للأقلية الفلسطينية"، فهو يقول عمليا أنه الفلسطينيين سيبقون دائما أقلية، أي أنه لن يتم تحقيق العودة. في تبنيه لنموذج الفصل بين اليهود والعرب، فإن شنهاب يموضع نفسه في مركز المستنقع الصهيوني، التي يدعي أنه حاول الخروج منه. هذا يعني أن كتابه هو نص صهيوني بكل ما تعنيه الكلمة.
المبدأ المشترك بين بنبستي وبين شنهاب، هو طريقة موافقتهم على وجود المستوطنات اليهودية كحقيقة ثابتة لا يمكن تغييرها. فكلاهما يلوحان بمقولة "لا يمكن تصحيح الغبن بغبن آخر". لكن هذه فلسفة فارغة من كل مضمون. فيجب، بل ويمكن اصلاح الغبن الهائل مثل جريمة التطهير الإثني للأمة الفلسطينية. المطلوب هو فقط تغيير التوجه القائم في صلب الاستعمار الكولونيالي. تماما مثلما يجب ويمكن الغبن الذي تخلقه علاقات القوى الاقتصادية التي تنتج الفوارق الهائلة في دخل الفرد (بنسبة 1 إلى 25)، وذلك عبر وسائل تجسر هذه الهوة. فحل الصراع بين الصهيونية وبين الشعب الفلسطيني ليس مسألة تغييرات تجميلية.
يجب التذكير بأن حق عودة اللاجئين الفلسطينين إلى المناطق التي طردوا منها، لا يمكن تحقيقه في ظل الدولة "ثنائية القومية". فهذا المخلوق الهجين يقوم على أساس مناطق ذات فئات أثنية واحدة، لا يمكن للطرف الآخر السكنى فيها. ضمن هذا الاطار المشوًه والرجعي تتم المحافظة على المستوطنات، و ربما على الكيبوتسات، كتجمعات فصل عنصري ذات فئة أثنية واحدة. أي أن الدولة اليهودية تستمر بوجودها كمؤسسة مهيمنة على هذا الاطار.
كما يمكننا ملاحظة نزعة الدولة ثنائية القومية لدى مؤيدي حل الدولتين، مثل مجموعة "ترابط" والتي هي تشكيلة من الجبهة الديمقراطية والتجمع الديمقراطي. في عام 1991 كان عزمي بشارة أول من اقترح فكرة توزيع السلطة داخل إسرائيل بين الأكثرية والأقلية، عبر كراسة "الحكم الذاتي للفلسطينيين في إسرائيل". وكان تنظيم "الفنار" النسوي الفلسطيني قد أماط اللثام عن عيوب هذا الحل. حيث أشارت عضوات التنظيم إلى أن هذا الحل يعزز المؤسسات الأبوية التقليدية، ويؤثر سلبا على تقدم النساء.
أيضا اليوم تحذر بعض النسويات الفلسطينيان من تبني وثائق التصور المستقبلي التي تؤدي إلى دولة ثنائية القومية، دون الأخذ بالحسبان مكانة النساء. ففي العدد 34 من مجلة "نظرية ونقد"، ربيع 2009، (بالعبرية) تكتب ليليان أبو طبيخ أن "المطالبة بالتعامل مع الاختلاف الثقافي في مسألة الأراضي، المسكن وتوزيع الموارد، ستؤدي بالضرورة إلى استمرار ظلم النساء، حيث تتم التضحية بحقوق النساء من أجل الحفاظ على الثافة وحمايتها من القوى الكولونيالية". ومما لا شك فيه بأن هذه النزعة ستستمر ضمن الدولة ثنائية القومية. فعندما يتم فرض الحدود الثقافوية والطائفية على المجتمع، حتى ولو بقوة الاتفاقيات المقبولة، فإن النساء همن مؤشر حدود هذا النطاق. فقط عندما يتم ترسيم هذه الحدود بواسطة الانضمام الطوعي، تستطيع النساء ويستطيع الرجال الانتقال من مجتمع إلى مجتمع بحرية.
فقط في الدولة العلمانية الديمقراطية (وهو نموذج ليس بجديد، وعليه تقوم اليوم الدول المتطورة، وبعض الدول النامية) تستطيع جميع فئات المجتمع من التمتع بحقوقها الثقافية. لا توجد اليوم أية إشكالية بممارسة المساواة اللغوية، حيث يكفي نشر كل وثيقة رسمية باللغتين، والتأكد من وجود موظفين في كل مؤسسة يجيدون التحدث باللغتين. السكان العرب في إسرائيل يمارسون هذا الأمر فعلا، تماما كما في جميع مؤسسات الاتحاد الأوروبي. ولا توجد مشكلة في كتابة اللغتين على كل لافتات الطرق. طبعا يجب تخصيص ميزانيات لمؤسسات التربية والتعليم بشكل متساو، ويحب تدريس تاريخ البلاد والمنطقة، وأن يتعلم كل طرف أدبه ولغته إلى جانب تعلم أدب ولغة الطرف الآخر.
ثمة أطرف مختلفة تخشى حل الدولة العلمانية الديمقراطية. وثمة من يحاولون مرة تلو المرة اقناعنا بالتخلي عن "العلمانية"، بهدف نيل اعجاب "قوى اجتماعية" متنفذة لا تقبل بهذا الحل. هؤلاء يتجاهلون الحقيقة بأن التخلي عن "العلمانية" يعني التخلي عن مفهوم "الديمقراطية". الدولة ثنائية القومية هي ضمنا دولة غير ديمقراطية. فالمؤسسات المركزية في هذه الدولة تنتخب عمليا على أساس إثني، وليس من قبل الأغلبية الديمقراطية؛ أي أن شخص واحد – صوت واحد. كما توجد محاولات للتملص من فكرة العلمانية الديمقراطية تحت ستار الدولة "العلمانية-الديمقراطية-ثنائية القومية". لكن جميع هذه الحيل لن تنجح، لأن الدولة ثنائية القومية هي بمضمونها دولة مناهضة للديمقراطية.
نأمل بأن الانفتاح الجديد على هذه المسألة سيؤدي إلى مناقشة مستفيضة لشكل النظام المرجو، والذي نأمل أن يستبدل المبنى الفاشل القائم للدولة اليهودية، التي ليست علمانية وليست ديمقراطية.
ايلي امينوف

خصومة بين السيد وخادمه

حول العلاقة الراهنة بين الإمبريالية الأمريكية والكومبرادور الإسرائيلي
قبل عدّة أيام كتب توماس فريدمان - صحفي كبير في "نيويورك تايمز"، كبرى صحف الولايات المتحدة، وبوق معروف للإدارة الأمريكية - وعلى خلفية الهرْج المتصاعد في القدس وواشنطن الرسميتان: إسرائيل هي دولة اتكالية. وأمس قال دان حلوتس للتلفزيون الإسرائيلي: إسرائيل تابعة للولايات المتحدة في كل شيء، من ربّاط الحذاء حتى قمة الرأس. ما الذي جرى إذن بين الحكومتين وطيدتي الشراكة واللتين تقيمان بينهما "حلفًا استراتيجي" قديمًا.. وبالأحرى: ما الذي جرى بين السيّد وخادمه الأمين, بل أكثر خدمه أمانة في المنطقة؟
منذ الحرب العالمية الأولى وقع اختيار الإمبريالية - البريطانية حينَها، وهي تستعدّ لاحتلال المنطقة - على الحركة الصهيونية، مرتكَزًا لهيمنتها على المنطقة. ومع الأيام، في خمسينيّات القرن الماضي، حوّلت دولة إسرائيل ولاءها للإمبريالية الأمريكية التي ، وبالقوة أحياناً، عبر الانقلابات العسكرية، لملمت شظايا الهيمنة البريطانية على دول المنطقة.
دولة إسرائيل حجر الزاوية في النظام المناوئ للثورة
ولكن لم تتغيّر بنية العلاقة بين دولة إسرائيل والإمبريالية. لقد كانت القاعدة وحجر الزاوية في بنية النظام الإمبريالي في المنطقة، وهي التي تحفظه في مواجهة الجماهير الغاضبة على الوضع القائم، على الطبقات البُرجُواقطاعية التي تمسك السلطة في الدول وتشكل حلقة الوصل للهيمنة الإمبريالية. هذه هي وظيفة النظام الاستيطاني في فلسطين ولا وظيفة أخرى له. ولذلك فقد جرت رعايته وحظي بحماية الإمبريالية العالمية، وخاصة الأمريكية، بمدىً يفوق ويتجاوز كثيرًا مساحته كقاعدة. وفي نظر أولئك الأسياد يشكل النظام الاستيطاني في فلسطين الضمانة في استمرار النظام المناوئ للثورة في المنطقة.
هذه الشراكة الحميمة بين السيد وخادمه، تفسّر أيضًا لماذا ورغم كل التصريحات المتلائقة التي تخرج عن واشنطن، صادقت هذه دائمًا - وبغمزة عين كما يقول المحللون الإسرائيليون اليوم - على النشاط الاستيطاني في المناطق المحتلة عام 1967 بما في ذلك القدس. غداةَ ضمّ الجزء المقدسي ماوراء الخط الأخضر إلى نفوذ دولة إسرائيل بدأت حكومة ليفي إشكول في بناء أحياء جديدة، لليهود فقط كما يقتضي الجوهر العنصري الثابت للنظام الصهيوني. وكانت الخطوة اللاحقة ان بدأت الحكومة نفسها - نذكر فقط أنها حكومة رئسَها حزب العمل - في بناء مدينة استيطانية جديدة قرب حبرون-الخليل. والمعلوم أن "جميع الحكومات بنت في ماوراء الخط الأخضر"؛ في القدس وفي جميع مناطق 1967؛ حكومات اليمين وحكومات اليسار. وكان رؤساء الولايات المتحدة يغمزون بعين، ويغمزون ويغمزون، ولم تتعب عضلات أعينهم.
ما الذي حصل الآن إذن؟ لماذا يهبّ أوباما لدرجة أن تتجند وزيرة خارجية دولته هيلاري كلينتون، لتجري مع شارون محادثة تأنيبية طيلة 40 دقيقة؟ ويتجند فريدمان فيكتب كم هي دولة تابعة، وتتجند "فورين بوليسي" فتذكر أن سياسة إسرائيل تهدد مصالح الأمريكان في المنطقة، في العراق وأفغانستان؟
إسرائيل عائق أمام سياسة أمريكا في المنطقة
هيّا نتذكر الأشهر الـ12 التي سبقت حزيران 2005: قام مدير مكتب رئاسة حكومة شارون، دوف فايسغلاس، بجولة مكوكية بين القدس واشنطن. في تلك الأيام كانت الانتفاضة الثانية عبئاً سياسيًا ثقيلاً على الولايات المتحدة وهي تدير على المستوى الإقليمي حربًا صعبة في العراق. كانت الأوامر للخادم الإسرائيلي أن ينهي المسألة بأية طريقة. وكانت نتيجة المطلب الأمريكي أن انسحب الجيش الإسرائيلي من قطاع غزة وسجن حركة حماس داخله.
الآن تدير الولايات المتحدة حربًا أكثر صعوبة في أفغانستان، ولم تخرج قواتها بعد من العراق. والتحدّي الإيراني هو أيضًا ليس سهلاً. وقد وصل إلى إسرائيل في الأسابيع الأخيرة رئيس الأركان الأمريكي برفقة حاشية من الجنرالات وكبار ممثلي الإدارة الأمريكية، وآخرهم نائب الرئيس. ويهدف جميع هؤلاء إلى منع إسرائيل من المبادرة إلى قصف المفاعلات النووية الإيرانية، فيما يطمئنونها بأنها الحليف الاستراتيجي والأمين لواشنطن، وأن أمنها سيبقى شأناً هامًا، إلخ إلخ.
إذن، أمام عبء التحدّي الشاق في الحرب التي يديرها في أفغانستان، تعيد إدارة أوباما توجيه السياسة الأمريكية. عليها الاعتماد أكثر من الإدارات السابقة على أنظمة في المنطقة، وعليها أيضًا محاولة إيجاد الطريق إلى شراكة من أي نوع مع نظام الإمامة في طهران. الحركات الجهادية - القاعدة وطالبان - تعادي النظام الشيعي الإيراني (في العراق مثلاً، يدير ممثلوهم حربًا شعواء فيما ببنهم). هنالك مجموعة هامة في مجلس الأمن القومي في واشنطن، تدفع نحو اتفاق؛ ولكن إسرائيل بمشروعها الاستيطاني تضع العصا في عجلات التوجيه الجديد لسياسة واشنطن.
السلطة الفلسطينية أصبحت مؤسسة مهمة في السياسة الأمريكية في المنطقة
إضافة إلى ما ذكرناه، نجد منذ سنتين في الضفة الغربية قوات "السلطة الفلسطينية" وقد جرى عليها تغيير شامل، على يد ضباط أمريكيين وبقيادة مبعوث خاص من واشنطن هو الجنرال الأمريكي كنث دايتون. فوق هذا، جرى قبل شهر تعيين "منسق قوات الناتو مع القوات الفلسطينية"، ومرّة أخرى جنرال أمريكي هو ويليام وورد.
هذه الامور مجتمعة تشير إلى أن الإمبريالية الأمريكية تعيد ترتيب أمورها في المنطقة، بقيادة أوباما. لقد أملوا على نتنياهو إعلان تأييده لصيغة "دولتين لشعبين"، ففعل ذلك وبدا كمن يركبه عفريت. كذلك فرضوا قرار تجميد البناء في الضفة الغربية وهو لا ينوي الالتزام بالقرار بعد شهر أيلول، وقد حصل على إذن بإتمام البناء الذي قد بدأ. كل هذا يتشابك في صورة واحدة عامّة تظهر فيها دولة إسرائيل مجبرة على التنازل أمام السلطة الوطنية، وفي الأساس أمام جامعة الدول العربية التي يعتمد عليها أوباما في مناوراته في وجه إيران. يحتاج أبو مازن مجالاً سياسيًا يتيح له القيام بوظيفته ضمن إعادة الترتيب التي تجريها واشنطن في المنطقة؛ على سبيل المثال تشكيلة سياسية تترجم قوات الأمن (يقودها أمريكان)، نوع من إحياء خطة "الحكم الذاتي الفلسطيني" من أيام اتفاق كامب ديفيد (1978)، حكم ذاتي محاصر من كل الجهات مثل غزة اليوم، على صلة وثيقة بدولة إسرائيل كالصلة التي بين قوات "السلطة الفلسطينية" والقوات الإسرائيلية، وتبقى تحت مراقبة ممثلي الإدارة الأمريكية. إذا قامت هذه "الدولة" فهي حكم عسكري بلباس مدنيّ.
التضارب بين جدول أعمال إدارة أوباما وحكومة نتنياهو
ولكن كل هذا يتعارض مع البرنامج السياسي لحكومة نتنياهو. فقد قسم بنفسه حركة "الليكود" في تموز 2005 على خلفية قرار شارون، قائده حينئذ، الانسحاب العسكري من قطاع غزة. إن جدول الأعمال السياسي لنتنياهو هو البرنامج التاريخي لحزب "الليكود" - "أرض إسرائيل الكاملة"؛ أي بقاء إسرائيل في كل فلسطين حتى النهر. وهذا أيضًا جدول الأعمال الذي قامت عليه الحكومة الحالية (تاركين "حزب العمل" المصاب بالهُزال والتخلي عن ركائزه التقليدية).
وحتى لو أراد، لا يستطيع نتنياهو التنازل عن جدول أعمال يعرّف وجوده داخل الدولة الصهيونية. حزبه وحليفته "شاس" كانا السبب في حل الحكومة. نتنياهو لا يريد ولا يستطيع التنازل عن استمرار مشروع الاستيطان في مناطق 67. هذا هو سبب التصادم مع سعي واشنطن إلى الاعتماد المتزايد على دول الجماعة العربية وإيجاد شراكة نسبية مع إيران - وكل ذلك بهدف تحقيق انتصار في أفغانستان. ومما جاء في مجلة السياسة الخارجية "فورين بوليسي"، يتردد صدى أقوال الجنرال بترايوس قائد أركان القيادة الوسطى في الجيش الأمريكي، المنتشرة في الشرق الأوسط بما فيه أفغانستان وإيران والعراق والدول العربية. ففي ورقة عمل وجّهها منذ شهر 1/2010 حذّر بترايوس "إن سلوك إسرائيل يسبب لقادة الدول العربية فقدان ثقتهم بالولايات المتحدة"؛ وخاصة سلوكها تجاه الفلسطينيين.
أوباما لا يدير هنا سياسة رجل واحد. فمؤسسته العسكرية لديها رؤية شاملة للمصالح الأمريكية ولرأس المال المالي في وول ستريت. الآن يظهر أن نتنياهو، متستّرًا ببلاغة من أي نوع، سيضطر للتراجع: كبير مستشاري أوباما، ديفيز إكسلرود، قال قبل خمسة أيام أن إسرائيل هي "دولة اتكالية". وأول أمس أقرّ قائد أركان جيش إسرائيل السابق، في إحدى قنوات التلفزيون الإسرائيلي: إسرائيل تعتمد على الولايات المتحدة في كل شيء - "من رباط الحذاء إلى الرأس".
ولكن مثل هذا التراجع معناه أزمة داخلية حادّة في النظام الإسرائيلي الرسمي، وانقسام، وطريق مسدود بالنظر إلى الظروف. في هذه الأثناء القطيعة الحالية بين إدارة أوباما وحكومة نتنياهو - على خلفية بناء حي استيطاني في القدس - لم تخرج عن سيطرة صانعيها، وفي واشنطن لم يقرروا بعد هل من المفيد حل "حكومة اليمين" الإسرائيلية.
على الجماهير أن تعتمد على نفسها، وعلى نفسها فقط
الشعب في هذه البلاد، وشعوب المنطقة، لن يكونوا أحرارًا وأسيادًا لمصيرهم، إلاّ بالانفصال عن دائرة الهيمنة الإمبريالية، التي تتطلب بدورها القطع مع نظام العنصرية الممأسسة والبنيوية. هذه الحرية ستكون من صنع الجماهير الشعبية نفسها.

لاسامية رسمية وقمع سياسي

في الإمبراطورية القيصرية حيث تربى معظم زعماء الصهيونية وتبلورت فيها مذاهبهم، كانت اللاسامية إحدى وسائل الدفاع الواضحة للنظام المتخلف. فكلما كان يبرز تهديد داخلي ما على النظام، استياء شعبي أو فضائح تتعلق بالقيادة السياسية، كانت الشرطة السياسية السرية – الهيئة الموازية للمخابرات الاسرائيلية – تنظم تحريضا ضد اليهود. وكان الشعار الدارج: "اضربوا اليهود وأنقذوا روسيا". ونظمت الدولة اللاسامية الاعتداءات الجماعية، وأصدرت مراسيم تعسفية وفرضت قيودا، ونسجت افتراءات وتشهيرات وحاولت صرف انتباه الجماهير عن أعمال الحكومة وتوجيه غضبهم نحو أقلية قومية.
ومثل القيادة البروفسلافية في روسيا التي دافعت عن امتيازات طبقة النبلاء الروسية، تستخدم القيادة اليهودية في إسرائيل جهاز الظلام الموضوع تحت تصرفها، لإشعال الكراهية ضد الأقلية القومية لاعتبارات سياسية داخلية.
وحيال الضغط الأمريكي الذي يطالب بإجراء مفاوضات مع الفلسطينيين يحاول المسؤولون عن أمن دولة الابرتهايد إخافة وإسكات الفلسطينيين من مواطني إسرائيل، غير التابعين للسلطة الفلسطينية، ويعارضون خضوعها للاملاءات الاسرائيلية. كجزء من ذاك الإرهاب الداخلي ضد السكان الأقلية، نسج جهاز الامن العام "الشاباك" – المخابرات حبكة مغرضة وشريرة. الشخصيتان العامتان أمير مخول ود. عمر سعيد اعتقلا كمشبوهين "بالتجسس"، بمعنى أننا مطالبون بان نصدق ما زعم بانه كان لديهما أسرار أمنية لدولة إسرائيل وسلماها الى العدو! ومنع عنهما حق اللقاء بالمحامين ويجري التحقيق معهما لدى المخابرات – ذاك الجهاز الذي على مدى سنوات طويلة عني بتعذيب وقتل الفلسطينيين وانكشف غير مرة في المحاكم كمن كذب ولفق الأدلة. المسؤولون عن هذه الجرائم ضد الديمقراطية لم يعاقبوا أبدا بل ولم يقدموا الى المحاكمة.
نحن لا نصدق الحبكات التي نسجتها المخابرات. نحن لا نصدق بان شخصيتين عامتين عربيتين تجاوزتا القانون ضد التجسس وهما لم يعملا أبدا في هيئة الأركان أو في وزارة الدفاع. خطيئتهما هي في أنهما يطلبان بان تصبح الدولة التي هما مواطنان فيها دولة ديمقراطية. وهما مثلنا يعارضان الصهيونية ويريان فيها أيديولوجيا عنصرية تؤدي بالضرورة الى ممارسة التطهير العرقي وحرمان أبناء البلاد الأصليين من حقوقهم.
الحبكة ضد أمير مخول ود. عمر سعيد واعتقالهما الطويل لا ترمي إلا الى هدف واحد: تسميم الرأي العام ومنع التعاون بين اليهود والعرب ضد الابرتهايد والقمع. مثل هذا التعاون ينال الزخم رغم أنف السلطات في إسرائيل، في أرجاء البلاد: في أحياء مختلفة في الشيخ جراح، في القرى البدوية في النقب، في يافا، في بلعين، في اللد، في نعلين وفي بؤر أخرى من الابرتهايد. السكان اليهود والفلسطينيون غير مستعدين بعد اليوم للسماح لأجهزة الظلام بان تعربد وان تنكل بالأبرياء لتخدم طريقة حكم سياسية شريرة مر زمنها. عهود الاعتداءات الجماعية المنظمة، كما ينبغي لنا أن نأمل، قضت نحبها. يجب تحرير د. عمر سعيد وأمير مخول وإلغاء الحبكة بحقهما.

במת דיון: על השאלה הלאומית בפלסטין

עד היום לא הורידה מק"י חד"ש את סיסמתה המרכזית: "ישראל פלסטין – שתי מדינות לשני עמים". משמעות הסיסמה היא: בתוך פלסטין ההיסטורית מתקיימים שני לאומים, לכל אחד זכות למדינה משלו: ישראל בשטחי 48, המדינה פלסטינית שאמורה לקום בשטחי 67. הסיסמה הפכה מזמן לנכס מוצהר של האימפריאליזם ושל שלוחתו, המשטר הישראלי.
מק"י גם מחזיקה בנוסחה נצחית משלה: "מפלתנו היהודית-ערבית". משמע: אנחנו מפלגה שבה חברים אנשים, בתוך שטח 48, השייכים לשני לאומים שונים, והם מוגדרים בה בתור שכאלה: ערבים לחוד, ויהודים לחוד. האין כאן ריח של הפרדה אתנית, אפרטהייד, כאשר ההנהגה משליכה על מפלגתה את קווי היסוד של המשטר הכללי הקיים בתוך מדינת ישראל? נגיד, אם בתוך אותו בניין מגורים בנצרת עילית גרים גם חבר ממוצא ערבי וגם חבר אחר שהוא ממוצא יהודי, והרי הם שכנים שותפים ביום יום, ילדיהם משחקים תמיד ביחד, האם גם הם יופרדו בלכסיקון הרשמי של מפלגתם תחת התיוג החוצץ "יהודית ערבית"? אתה פה (איפה?) ואני שם (איפה?). אתה יכול להבין אז את השורשים של הפיצול הפוליטי בין מק"י תל אביב ומק"י יאפא. המגזר היהודי המופרד נשאב בהכרח על ידי הסביבה היהודית שבה חיים חבריו.
משטר ההפרדה האתנית בין מה שמדינת ישראל הגדירה כ"מגזרים" (הבא לשרת את שליטת "המגזר היהודי") אינו מאפיין, אם כן, רק את המשטר הפנים מפלגתי אצל מק"י. הרלוונטיות של הדוגמה כללית לגמרי והיא מתנקזת לתוך השאלה: האם בין בני שתי קהילות הלשון החיים בארץ הזאת – היא פלסטין ההיסטורית – קיים הבדל שניתן להגדירו ממש כלאומי, המצדיק ההפרדה פיסית ביניהם בתוך אותה כברת ארץ? בני ג'נין ואום אל פאחם – משתייכים כמובן לאותו לאום, וכמו כן הסבתא במחנה עין אל חילווה (בלבנון) והנכד שלה בנצרת. התיזה שתפותח כאן בקצרה אומרת שסממנים תרבותיים כמו לשון, היסטוריה, ספרות, ועוד, אינם בסיס להתהוות הלאום. הבסיס הוא חומרי, היינו הארץ שבה קיים ומתפתח קיבוץ אנושי.

טריטוריה אחת – לאום אחד

לייתר דיוק, השוק הפנימי שמתוחם בדרך כלל ע"י גבולות טבעיים, יוצר (במקרה הקלאסי) טריטוריה שבתוכה האוכלוסייה הופכת ללאום מאורגן. האוכלוסייה עוברת (שוב, במקרה הקלאסי) תהליך של האחדה לשונית, ועוברת לפסים של היסטוריה משותפת. כל אלה יכולים לבוא לידי מימוש רק תחת הדחיפה החזקה והכוח המארגן רב העוצמה של מהפכה חברתית. במקרה הקלאסי, מהפכה זו מונהגת על ידי בורגנות צעירה ונועזת. המהפכה האמריקאית, לקראת סוף המאה ה-18, והשלמתה במלחמת האזרחים, הייתה מקרה ראשון שבו הקמת הלאום שולבה בשחרור לאומי, למעשה אז משלטון קולוניאלי (בריטי). המהפכה האמריקאית, ובעקבותיה המהפכה הצרפתית, היו הראשונות שיישמו את העיקרון של זיהוי בין אזרחות לבין לאומיות: אתה אזרח המדינה, משמע אתה בן הלאום שלה. ומכאן הנהיגו את משפט הקרקע: תהיה אשר תהיה, נולדת בארץ זו, משמע אתה אוטומטית אזרח שלה ובן הלאום שלה. אלה הם עקרונות של הדמוקרטיה העקבית בתחום הלאומי.
כך, בארה"ב, ילד ממשפחה שהיגרה ממקסיקו, גם באורח בלתי חוקי, שנולד בארה"ב, הוא אזרח אמריקאי, וכמו כן בן הלאום האמריקאי – גם אם בתוך משפחתו, בתוך שכונתו, הוא מדבר ספרדית ולא אנגלית.
כך משילה מעל עצמה השאלה הלאומית את המחלצות המיסטיות שבאות להסתיר את נושאי הליבה של הדיכוי הלאומי. היעד של השחרור הלאומי הוא ריסוק עד אבק של כל המנגנונים של דיכוי עם ע"י מנגנונים מדינתיים חמסניים. הווה אומר, הפיכת הארץ הנדכאת למדינה שאזרחיה הם בני אדם חופשיים, והיא עצמאית כלפי האימפריאליזם, וריבונית. נלך בעקבות אותם התקדימים שבהם השתחררו האזרחים וקידמו כך את האנושות כולה: המטרה של המאבק לשחרור לאומי בפלסטין היא הקמת מדינה לאומית. זו תהיה מדינתו של הלאום הפלסטיני.
אז עשויה לעלות הטענה: כן, אבל בארץ מדוברות (לפחות) שתי שפות שונות, עברית וערבית, אז יש לנו כאן שני לאומים. במדינות לא מועטות מדוברת יותר משפה אחת, על תרבותה הייחודית, ובכל זאת זו מדינה לאומית. בני אותו לאום ידברו שתי שפות, שלוש ויותר. ראה באירופה את בלגיה (3 שפות), שוויץ (4 שפות), רומניה (2 שפות), ביבשת האמריקאית את קנדה (2 שפות), באסיה את הודו (מאות שפות)... מתברר שלאום אינו חופף בהכרח קהילת לשון, וקהילת לשון יכולה לחבוק מספר לאומים – אנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית... בארה"ב, כוך ההיתוך הלאומי הספיק כדי להעביר מהעולם אחרי דור אחד או שניים ייחודים לשוניים. במדינות תת מפותחות הדבר לא התממש. השוני אינו מוחק את עובדת היותן של מדינות האלה מדינות לאומיות.
בפלסטין הפתרון לשאלה הלאומית הוא מימוש המאוויים של העם הפלסטיני, דהיינו שחרורו, איחודו וחיסול הפיצול האתני שהוא ירושת הדיכוי הקולוניאלי, לרבות מימוש זכות השיבה, לרבות שחרור היהודים מגורל של מלחמות בלתי פוסקות, מאז חלוקת הארץ ב-1948.
אם לחדד את הנושא, המדינה החילונית והדמוקרטית תחפוף, כמו שדורש מצע "הוועד", את שטחה ההיסטרי של פלסטין, והיא תגבש יחד את כל הלאום הפלסטיני על שני מרביביו. היא תהיה מדינת הלאום הפלסטיני, במשמעות המודרנית, הממשית של הלאום. שני המרכיבים יזכו למימון שווה עבור פעולותיהן התרבותיות.
בכלל, מילת המפתח היא שוויון, שוויון, ועוד פעם שוויון. לא במילים, אלא הלכה למעשה. השוויון הוא הערובה לחירותם של האזרחים. שוויון גמור ומוחלט בין כל האזרחים, וחירות לכל האזרחים, ללא קשר עם היותם בני קהילה זו או אחרת.
אריה בן-דוד

דרום אפריקה: האפרטהייד מת – יחי האפרטהייד

קריאה ביקורתית בספרה של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם"

בעשרים השנים מאז בוטל האפרטהייד בדרום אפריקה, ראה רוב רובו של השמאל בעולם, את שינוי השלטון שם כניצחון מזהיר של האנושות על כוחות האופל. דרום אפריקה החדשה הועלתה על נס כמודל להערצה וחיקוי ומנהיגיה השחורים זכו לכיבודים בעולם כולו. אולם בחינה רצינית יותר של "הדמוקרטיה שנולדה בכבלים" כפי שקוראת נעמי קליין לדרום אפריקה, מגלה תמונה שונה.
בספרה "דוקטרינת ההלם" מתארת קליין כיצד הארץ העשירה, שהיתה אמורה להפוך עם סיום האפרטהייד למדינה חילונית דמוקרטית, הפכה למעשה לקליפה של דמוקרטיה פרלמנטרית, הנשלטת בידי אותם תאגידים ואותם כוחות חברתיים שקיימו את משטר האפרטהייד. בניגוד לתוכנית הפוליטית של האיי-אן-סי שהבטיחה להחזיר את המדינה לרוב השחור, נשאר הכח האמיתי בידי המיעוט הלבן. כותבת קליין:
"בתקופה המכריעה שבין שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא בפברואר 1990, לבין מינויו לנשיא המדינה ב-1994, ויתרה מפלגתו, האיי-אן-סי על רוב רובה של "אמנת החופש" שנתקבלה בקונגרס של העם ב-1955.
"האמנה נפתחה בהצהרה: "העם ימשול". מנדלה, במסר בן שני משפטים ששיגר לתומכיו שבועיים לפני שחרורו מהכלא, ניסח זאת כך: "מדיניותה של האיי-אן-סי היא להלאים את המכרות, את הבנקים ואת התעשיות המונופוליסטיות... שינוי או תיקון עמדות בנושא זה לא יעלה על הדעת. העצמה כלכלית של השחורים היא יעד שאנו תומכים בו ומעודדים אותו ללא סייג, אך במצבנו אין מנוס משליטה של המדינה בענפים מסוימים של הכלכלה". מילים אלה הפכו לאות מתה תוך זמן קצר ביותר.
לכל הפלגים באיי-אן-סי היה ברור שהאפרטהייד אינו רק שיטה פוליטית אלא גם שיטה כלכלית, שהשתמשה בגזענות על מנת לאכוף הסדר רווחי להפליא: אליטה לבנה הצליחה לצבור רווחים עצומים מן המכרות, מהחוות ובתי החרושת של דרום אפריקה. כוח העבודה השחור היה מנוע מלהחזיק קרקע בבעלותו ואולץ לספק את עבודתו תמורה הרבה פחות מערכה ערב שחרורו, מדגישה קליין, מנדלה, עדיין האמין שלא ייכון חופש בלי חלוקה מחדש של הנכסים.
"אולם בשנים הספורות שחלפו עד שמנדלה עלה לכס הנשיאות, קרה משהו ששכנע את צמרת המפלגה שלא להשתמש בכוחה וביוקרתה כדי לתבוע בחזרה את אוצרות המדינה שנגזלו ולחלקם מחדש. על פי תיאורה של קליין "המפלגה אימצה מדיניות שהיא עדות חיה למה שצפוי כשמנתקים את הרפורמה הכלכלית מן התמורה הפוליטית. במישור הפוליטי הונהג אמנם שלטון הרוב, ולכל האזרחים יש זכות בחירה וחירויות אזרחיות. אולם דרום אפריקה מקדימה רק את ברזיל בתחרות על תואר החברה הבלתי שוויונית ביותר בעולם".
"בשיחות שבהן נידונו התנאים לסיום האפרטהייד. מנדלה ונציגיו השיגו את שלהם כמעט בכל אחד מסעיפי המו"מ בתחום המדיני. והאזרחי. אולם בד בבד, ובאורח הרבה פחות מתוקשר, התנהל המו"מ הכלכלי, ובו ייצג את האיי-אן-סי תאבו מבקי (מאוחר יותר נשיא דרום אפריקה). בשיחות הכלכליות התקבל "קונסנזוס וושינגטון" ששלט בכיפה. התחומים העיקריים הקשורים בקבלת הכרעות כלכליות – כגון מדיניות הסחר או הבנק המרכזי – הוכרזו כתחומים "טכניים" או "מנהליים", והשליטה בהם הועברה לידי גורמים "חסרי פניות" כביכול: מומחים, כלכלנים ופקידים של קרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי – נציגים של כל גורם מלבד לוחמי החירות של האיי-אן-סי. כך בוצעה בהצלחה הבלקניזציה של כלכלת המדינה.
"הכלכלן וישנו פאדיאצ'י היה אחד המעטים באיי-אן-סי שהיה בעל הכשרה קלאסית בכלכלה. בסוף 1993 הוא התבקש להכין נייר עמדה על היתרונות והחסרונות שבהפיכת הבנק המרכזי של דרום אפריקה לישות עצמאית שתנוהל באופן אוטונומי. פדיאצ'י התנגד לרעיון בתוקף, וכהגדרתו באותם ימים, אפילו כלכלנים בארצות הברית שדגלו בשוק החופשי ראו במתן עצמאות מלאה לבנק המרכזי רעיון חריג שטופח על ידי קומץ אידיאולוגים מאסכולת שיקגו. להפתעתו של פאדיאצ'י לא זו בלבד שהחוקה של דרום אפריקה קידשה את האוטונומיה המלאה של הבנק המרכזי, אלא שבראשו עתיד היה לעמוד מי שניהל אותו בימי האפרטהייד, כריס סטאלס. בצעד נוסף של כניעה רבתי נשאר בתפקידו אפילו דרק קייס, שר האוצר הלבן של ממשלת האפרטהייד."
קליין מנסה להסביר כיצד קרה הדבר בלי להאשים את הנהגת האיי-אן-סי:
"פאדיאצ'י אינו מאמין כי חבריו למאבק נקנו ע"י התאגידים. לדעתו, הם הוטעו בשל חוסר ניסיונם הגמור בנושאים כלכליים. האיי-אן-סי מצאה עצמה לכודה ברשת שנארגה מכללים ותקנות שכל מטרתם להגביל ולרסן את כוחם של המנהיגים הנבחרים. ברגע האחרון הוסכם להוסיף לחוקה החדשה סעיף המגן על כל הרכוש הפרטי(!), מה שמנע כל יכולת לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות.
"האיי-אן-סי תומרנה להסכים להצטרף להסכמי הסחר העולמיים (גאט"ט) ולארגון הסחר העולמי, ובכך נבלמה היכולת ליצור מקומות עבודה למיליוני עובדים מובטלים שכן הסכמים אלה אוסרים כל סבסוד של ייצור מקומי כמו מפעלי מכוניות ובתי חרושת לטקסטיל. אפילו הכוונה חלק חינם תרופות נגד איידס טורפדה משום שמדובר ב"הפרה של ההתחייבות לזכויות הקניין הרוחני הקבוע בתקנון ארגון הסחר העולמי. עסקה שנחתמה ממש לפני הבחירות עם קרן המטבע הבינלאומית בלמה את האפשרות להטיל פיקוח על המטבע ולהעלות את שכר המינימום. ועוד כהנה וכהנה הסכמים נחתמו עם גופים בעלי שמות מסתוריים שכל אחד ייצג מיתר אחר ברשת ששיתקה את איבריה של הממשלה החדשה."
האפולוגטיקה של קליין לובשת צורה נחרצת יותר: "בדיעבד, קשה לראות כיצד ניתן היה להגיע לתוצאה שונה. דרום אפריקה הייתה קרובה באותן שנים למלחמת אזרחים. מעשי הטבח של המשטרה הוסיפו להתחולל, נמשכו התנקשויות בחיי המנהיגים, והייתה הרגשה שזה היה המאבק האמיתי – בעוד שהמאבק האמיתי היה על הכלכלה. איש מלבד קומץ כלכלנים לא רצה לדון במעמדו העצמאי של הבנק המרכזי. ההנחה הייתה שגם אם תידרשנה פשרות בכדי להגיע לשלטון, הרי שברגע שידיה האיתנות של האיי-אן-סי תאחזנה במושכות, אפשר יהיה לבצע רפורמות. מה שהפעילים לא הבינו הוא שבאותם דיוני מו"מ הוכנסו שינויים בעצם טבעה של הדמוקרטיה.
"בשנתיים הראשונות לשלטונה עדיין ניסתה האיי-אן-סי. להשתמש במשאבים המוגבלים שעמדו לרשותה כדי לממש את ההבטחה לחלוקת המשאבים מחדש. יותר ממאה אלף בתים נבנו עבור העניים. מיליונים חוברו לתשתיות המים, החשמל והטלפון. אבל תחת כובד החוב והלחץ הבינלאומי להפרטת השירותים, החלה הממשלה עד מהרה להעלות מחירים ותוך עשור נותקו מיליוני בני אדם מרשתות המים והחשמל משום שלא עלה בידם לשלם את החשבונות. הבנקים, המכרות והמונופולים התעשייתיים, שמנדלה התחייב להלאים, נותרו בידיהם של אותם ארבעה מגה-קונגלומרטים בבעלות לבנה, השולטים גם ב-80% מהבורסה של יוהנסבורג. אולי הסטטיסטיקה המזעזעת ביותר היא זו: מאז 1990, השנה בה מנדלה יצא מהכלא, תוחלת החיים הממוצעת של תושבי דרום אפריקה פחתה ב-13 שנים.
על פי קליין מה שאילף את הנהגת האיי-אן-סי ו"אילץ" אותה לוותר על הפרוגרמה שלה היו כוחות השוק: "ברגע שמנדלה השתחרר נאחז שוק המניות בהלה והתמוטט. הראנד – המטבע של דרום אפריקה – צנח ב-10%. מנוסת הבהלה שקידמה את פניו של מנדלה כששוחרר מהכלא הייתה רק תחילתו של מה שהפך לפינג פונג בין הנהגת האיי-אן-סי לבין השווקים הפיננסיים – 'דיאלוג-הלם' שחינך את המפלגה והרגיל אותה לכללי המשחק החדשים. מנדלה עצמו הודה בקיומה של מלכודת השוק הגלובלי.".
תאבו מבקי, יד ימינו של מנדלה בימי נשיאותו ומי שעתיד היה להפוך במהרה ליורשו, למד באנגליה והושפע עמוקות מהתאצ'ריזם של שנות השמונים. מבקי נטל על עצמו את תפקיד המדריך לענייני השוק החופשי בתוך המפלגה. במקום שיקראו להלאמת המכרות, החלו מנדלה ומבקי לשתף פעולה עם סמליו הכלכליים של שלטון האפרטהייד. בריאיון הראשון שהעניק מנדלה בתוקף תפקידו כנשיא אחרי הבחירות, הוא הקפיד להרחיק עצמו מהצהרותיו הקודמות: "במדיניות הכלכלית שלנו ... אין ולו סיסמא אחת שתקשור אותנו לאידיאולוגיה מרקסיסטית כלשהי", אמר.
את הכחשת מנדלה יש להבין בקונטקס הנכון. הרוב בהנהגת האיי. אן.סי השתייך למפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית, השלוחה המקומית של הסטליניזם. עובדה זו מסבירה מדוע ציפו ממנו בעלי ההון להכחשה כזו ומצד שני את המשמעת המוחלטת בהיררכיה המפלגתית שמנעה מפעילי האיי. אן .סי להתנגד לדרכה החדשה של ההנהגה ולכפות עליה לעמוד בהתחיבויותיה לעם. קליין מתעלמת לחלוטין מעובדה זו ואינה שוזרת אותה בניתוחה . היא ממשיכה:
"ביוני 1996 חשף מבקי תכנית כלכלית ניאו-ליברלית שקראה להפרטה נוספת, לקיצוצים בהוצאות הממשלה, ל"גמישות" בשוק העבודה, לסחר חופשי יותר ולמנגנוני פיקוח רופפים אף יותר על זרימת הכסף. "פשוט תגידו שאני תאצ'ריסט", התבדח מבקי כדי להבטיח שהמסר יגיע לאזנים הנכונות. עד כאן תיאוריה של קליין.
אולם קליין, למרות היותה עתונאית חוקרת ממדרגה ראשונה, נמנעת מהסקת המסקנות המתבקשות.. לא רק מבקי הפך לתאצ'ריסט. כבר באוקטובר 1994 קבע ה"וול סטריט ג'ורנל" כי מנדלה נשמע "בדיוק כמו הגב' תאצ'ר".
אולם האם רק הת'אצ'ריזם הוא שגרם לביטול מס הסולידריות, או שהיו להנהגה הנבחרת של האיי-אן-סי סיבות פנימיות שמנעו ממנה למלא את הבטחותיה לציבור שהאמין בה? "ועדת האמת והפיוס" שחיפשה דרכים לרפא את העוולות יצאה בהמלצה צנועה ביותר: להשית על התאגידים הרב לאומיים שהפיקו רווחים מהאפרטהייד מס חד-פעמי של אחוז אחד, שכונה "מס סולידריות", למען הקורבנות. אולם הממשלה, שמבקי עמד עתה בראשה, דחתה כל הצעה לתשלום פיצויים או להטלת מס סולידריות על התאגידים.
קליין ממשיכה ומתארת:
"הארכיבישוף דזמונד טוטו אמר: 'האם תוכלו להסביר כיצד היום, כמעט 10 שנים אחרי השחרור, אדם שחור קם בבוקר בגטו מטונף? איך הוא הולך אחר כך לעבודה בבתי הפאר בעיר – שרובה עדיין לבנה – ובסוף היום חוזר הביתה אל אותה טינופת? אינני מבין למה האנשים האלה לא אומרים פשוט – לעזאזל עם הפיוס. לעזאזל עם טוטו ועם ועדת האמת'".
פעילי זכויות אדם בדרום אפריקה טוענים כיום כי היתה זו טעות להזניח את האספקטים הכלכליים של האפרטהייד ואת המערכות שהוא בא לשרת.
"בו בזמן שממשלת האיי-אן-סי סירבה להשית את תשלום הפיצויים על התאגידים, היא התמידה לפרוע את חובות האפרטהייד. מנדלה הצביע על נטל החוב כעל המכשול העיקרי והגדול ביותר שעמד בפני קיום ההבטחות של 'אמנת החופש', אך המפלגה התנגדה לכל הצעה לשמוט את החוב העצום. בשנים 1998-2004, לדוגמא, מכרה ממשלת דרום אפריקה 18 חברות ממשלתיות, מכירה שהכניסה 4 מיליארד דולר, אך כמעט מחצית הסכום הועברה לתשלום החוב. כלומר, הממשלה מכרה נכסים לאומיים כדי לכסות את החובות של מדכאיה.
"לאן בדיוק הלך הכסף?. הייתה זו עוד אחת מהסוגיות ה"טכניות" שבהן לא עמדה האיי-אן-סי על עקרונות היסוד שלה. 40% מתשלומי החוב השנתיים של הממשלה מוזרמים לקרן הפנסיה העצומה של המדינה, שרוב הנהנים ממנה הועסקו על ידי משטר האפרטהייד.
"בשנת 2005, עשר שנים אחרי התפנית המכרעת של דרום אפריקה לעבר התאצ'ריזם, תוצאות הניסוי הן שערורייתיות:
  • מאז 1994, השנה בה עלתה האיי-אן-סי לשלטון, הוכפל מספר המתפרנסים מסכום נמוך מדולר ליום ועלה מ-2 מיליון ל-4 מיליון ב-2006.
  • בשנים 1991-2002 עלה שיעור האבטלה בקרב השחורים יותר מפי שניים, מ-23% ל-48%.
  • הממשלה בנתה 1.8 מיליון יחידות דיור, אך בה בעת איבדו 2 מיליון איש את ביתם וכמעט מיליון איש פונו ממגוריהם בחוות. משמעות הפינויים הייתה שמספרם של שוכני הצריפים עלה ב-50%.
"הטיעון המשכנע ביותר בעד הוויתור על הבטחותיה של "אמנת החופש" לחלוקה מחדש היה הטיעון הפחות יצירתי מכולם: 'העולם השתנה, לכל הדיבורים האלה של השמאל אין עוד שום משמעות, זו היא האפשרות היחידה כיום'. מיטב אנשי הכלכלה של האיי-אן-סי עברו השתלמות מזורזת בכלכלת שוק. הם הוסעו אל משרדי ההנהלה של אירגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שובצו בתוכניות הכשרה מזורזות למנהלים בבתי ספר זרים לעסקים, בבנקים להשקעות, במכוני מחקר לענייני מדיניות כלכלית ובבנק העולמי, ושם האכילו אותם בתפריט קבוע של רעיונות ניאו-ליברליים.
"שום ממשלה-לעתיד לא פותתה כך על ידי הקהילה הבינלאומית לפני כן", טוענת קליין
על פי תיאורה, שולטים השחורים על המדינה ומוסדותיה היצוגיים אולם אותו מיעוט לבן ששלט בתקופת האפרטהייד שולט עד היום בכלכלה. הצרה היא שקליין עושה בדיוק את מה שהיא מטיפה נגדו, ומסיקה מסקנות כאילו ניתן להפריד בין כלכלה ופוליטיקה. היא איננה מזכירה כלל את השחיתות העצומה שפשתה בקרב צמרת האיי. אן. סי. ואת חוסר היעילות של המנגנון הממשלתי.
השורה התחתונה מדכאת בכל מקרה: למרות ביטול גילויו הבוטים של האפרטהייד, נשארה דרום אפריקה מדינת המיעוט הלבן. מיעוט זה מחזיק בתאגידי המכרות והתעשייה, במוסדות הפיננסיים ובקרקעות שלא חולקו מחדש. כוחם הכלכלי מתבטא בפוליטיקה הפנימית והחיצונית, שאותה מוציאים לפועל הנציגים השחורים של הרוב המובס. אין זה פלא שדרום אפריקה "הדמוקרטית" היא כיום אחד האזורים המסוכנים בעולם מבחינת פשיעה ואלימות.
א. מנשה

מריבה בין אדון ומשרתו

על השלב הנוכחי ביחסים בין האימפריאליזם האמריקאי והקומפרדור הישראלי

תומס פרידמן, כתב בכיר בעיתון המוביל בארה"ב, הניו יורק טיימס, ושופר ידוע של הממשל כתב בחודש מרס 2010, על רקע הקולות הרמים העולים בירושלים ובוושינגטון הרשמיות: ישראל היא מדינה תלותית. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אמר לטלוויזיה הישראלית: ישראל תלויה בארה"ב בכל, משרוך נעל ועד ראש. אז מה קרה בין שתי הממשלות השותפות באורח הדוק כל כך, שמקיימות ביניהן "ברית אסטרטגית" משכבר הימים, או בעצם, בין האדון ומשרתו הנאמן ביותר באזור?
עוד בימי מלחה"ע ה-1 נבחרה התנועה הציונית על ידי האימפריאליזם, אז האימפריאליזם הבריטי שהתכונן לכבוש את האזור, כנקודת משען מרכזית לאחיזתו באזור. לימים, בשנות ה-50 במאה שעברה העבירה מדינת ישראל את נאמנותה לאימפריאליזם האמריקאי שאסף, לעתים בכוח – דרך הפיכות צבאיות - את שברי שליטת בריטניה על המדינות במרחב.

מדינת ישראל – אבן ראשה של הסדר הקונטר-מהפכני

אך אותה מתכונת של זיקה של מדינת ישראל עם האימפריאליזם נשתמרה. היא הייתה האבן הראשה במבנה של הסדר האימפריאליסטי באזור, המחזיקה אותו מול ההמונים המתקוממים נגד הסדר הקיים, נגד המעמדות הפיאודו-בורגניים החולשים על המדינות והמהווים את חוליית התמסורת של השליטה האימפריאליסטית. זהו תפקידו של המשטר ההתנחלותי בפלסטין ואין לו אחר. על כן טופח, על כן זכה להגנה של האימפריאליזם העולמי, ובפרט האמריקאי, הרבה-הרבה מעל למידות שטח הבסיס שלו. הוא הערובה, בעיני האדונים ההם, שהמבנה הנגד מהפכני באזור יוסיף להתקיים.
שותפות אינטימית זו, בין האדון ומשרתו, מסבירה גם מדוע למרות כל ההצהרות החסודות שיצאו מוושינגטון, זו אישרה תמיד, בקריצת עין כפי שמציינים עכשיו הפרשנים הישראלים, את הפעילות ההתנחלותית בשטחי 67, לרבות במזרח ירושלים. למחרת סיפוח אותו חלק בעיר שמעבר לקו הירוק לשטח מדינת ישראל החלה ממשלת ל. אשכול בבניית שכונות חדשות, ליהודים בלבד על פי המתכונת הגזענית הקבועה של המשטר הציוני. הצעד הבא היה תחילת בניית עיר התנחלות בסמוך לחברון-אל חליל ע"י אותה ממשלה, אשר הייתה – נזכיר זאת – ממשלה בראשות מפלגת העבודה. כידוע, "כל הממשלות בנו מעבר לקו הירוק" בירושלים אל קודס ובכלל שטחי 67, ממשלות של "הימין" וכן של "השמאל". נשיאי ארה"ב לדורותיהם קרצו, קרצו, וקרצו, אבל לא נראה שקיבלו מכך כאבי שרירים בעיניים.
אז מה קרה עכשיו? למה אובמה נזעק, עד ששלח את מזכירת המדינה שלו ה. קלינטון לנהל שיחת נזיפה של 40 דקות עם נתניהו, את פרידמן שיכתוב כמה ישראל היא מדינה תלותית, את "פוריין פוליסי" שיזכיר שהמדיניות הישראלית מסוכנת לאינטרסים האמריקאים באזור, בעירק ובאפגניסטאן?

ישראל – מכשול למדיניות האמריקאית באזור

נזכור את 12 החודשים שקדמו ליולי 2005: ד. וייסגלאס, ראש לשכתו של ראש ממשלת ישראל שרון יצא וחזר פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, על הציר בין ירושלים לוושינגטון. באותם ימים, האינתיפאדה השנייה היוותה נטל פוליטי בלתי נסבל עבור ארה"ב בתוך הקשר אזורי שבו ניהלה מלחמה קשה בעירק. ההוראה למשרת הישראלי הייתה להפסיק את הסיפור ויהי מה. התוצאה מהדרישה האמריקנית היתה נסיגת הכוחות הישראליים משטחה של רצועת עזה, וכליאת תנועת החמאס בה.
עכשיו נמצאת ארה"ב במלחמה עוד יותר קשה באפגניסטאן, בעוד כוחותיה עדין לא הוצאו מעירק. האתגר האירני גם אינו פשוט. לישראל הגיעו בחדשים האחרונים, הרמטכ"ל האמריקאי עם פמליה של גנרלים, נציגים בכירים של הממשל, ולבסוף סגן הנשיא. מטרת כולם היתה למנוע מישראל שתיזום מבצע הפצצה על הכורים האטומיים האירניים, תוך הרעפת הבטחות שישראל היא בעלת בריתה הנאמנה של וושינגטון, ושזו לעולם לא תפקיר את בטחונה, וכו' וכו'.
אם כך, מול האתגר הקשה מנשוא של המלחמה שהוא מנהל באפגניסטאן, ממשל אובמה מכוונן מחדש את מנופי המדיניות האמריקאית. הוא חייב להישען יותר משעשו קודמיו על המשטרים באזור, וחייב גם לנסות למצוא דרך לשותפות כלשהי עם משטר האימאמים בטהראן. התנועות הג'יהאדיסטיות, הטליבאנים ואל קאעידה, עוינות את המשטר השיעי האירני (בעירק, למשל, נציגיהם מנהלים ביניהם מלחמת חורמה). קבוצה חשובה במועצת הביטחון הלאומית בוושינגטון דוחפת להסכם. אבל, ישראל, עם מפעל ההתנחלות שלה, היא מקל בגלגלים של הכוונון מחדש הזה.

הרשות הפלסטינית הפכה למוסד חשוב במדיניות האמריקאית באזור

בנוסף, מזה שנתיים, בשטחי הגדה המערבית, כוחות "הרשות הפלסטינית" עברו שינוי כולל, בניצוח קצינים אמריקאים ובפיקוד שליח מיוחד של וושינגטון הגנרל האמריקאי קנת דייטון. יתירה מזו, לפני חודשיים נתמנה "מתאם כוחות נאט"ו עם הכוחות הפלסטינים", שוב גנרל אמריקאי – ויליאם וורד.
כל אלה מצביעים על היערכות מחודשת של האימפריאליזם האמריקאי, בהנהגת אובמה, באזור. התכתיב שקיבל נתניהו להכריז על הזדהותו עם נוסחת "שתי מדינות לשני עמים", עליה הכריז כמי שכפאו שד, ההחלטה הכפויה בדבר הקפאת הבנייה בשטחי הגדה המערבית, והוא אינו מתכוון ליישם אותה מעבר לחודש ספטמבר, והוא כבר קיבל היתר להמשיך בבנייה שכבר החלה, כל אלה משתלבים בתמונה כוללת בה מדינת ישראל חייבת להתפשר ביומרותיה מול הרשות הפלסטינית, ובעיקר למול ליגת המדינות הערביות, עליה נשען ממשל אובמה בתמרוניו מול איראן. לאבו מאזן חייב להיות מרחב מחיה מדיני שיאפשר לו למלא את תפקידו בתוך ההיערכות המחודשת של וושינגטון באזור. לדוגמא, עיצוב מדיני שיינתן למערך כוחות הביטחון העומדים תחת פיקוד אמריקאי, מעין החייאת תוכנית "האוטונומיה הפלסטינית" מימי הסכמי קמפ דיוויד (1978), אוטונומיה שתהא נצורה מכל עבר כמו רצועת עזה היום, תקיים אותו סוג של זיקה הדוקה עם מדינת ישראל כמו זו שבין כוחות "הרשות הפלסטינית" והכוחות הישראליים, ותעמוד תחת השגחה מאוד קרובה של נציגי הממשל האמריקאי. אם תקום, "המדינה" הזאת תהווה שלטון צבאי בלבוש אזרחי.

התנגשות בין האג'נדה של ממשל אובמה לזו של ממשלת נתניהו

אך כל אלה מתנגשים עם הפרוגרמה הפוליטית של ממשלת נתניהו. נתניהו עצמו פילג את תנועת "הליכוד" ביולי 2005 על רקע החלטתו של מנהיגו אז שרון לבצע נסיגה צבאית מרצועת עזה. האג'נדה הפוליטית של נתניהו היא הפרוגרמה ההיסטורית של "הליכוד", "ארץ ישראל השלמה". ז.א. הישארות ישראל בכל פלסטין עד הנהר. זאת גם האג'נדה עליה הוקמה הממשלה הנוכחית (נפסח על "מפלגת העבודה" המצומקת שהתפרקה מנכסיה המסורתיים).
גם אם ירצה, נתניהו אינו יכול לוותר על האג'נדה שמגדירה את קיומו בתוך המדינה הציונית, מפלגתו, ובעלת בריתה ש"ס היו גורמים לפירוק הממשלה. נתניהו אינו רוצה ואינו יכול לוותר על המשך בניית מפעל ההתנחלות בשטחי 67. מכאן ההתנגשות עם החתירה של וושינגטון להתבססות מוגברת על מדינות הליגה הערבית ולמציאת שותפות יחסית עם איראן – כל אלה במטרה לנחול ניצחון באפגניסטאן. מהדהדים דבריו (על פי ה"פוריין פוליסי") של גנרל פטריאוס, מפקד פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי – המכסה את המזרח התיכון, כולל אפגניסטאן, איראן, עירק, המדינות הערביות, אשר הזהיר בנייר עמדה שהופנה עוד בינואר האחרון כי "התנהלות ישראל גורמת למנהיגי מדינות ערב לאבד את אמונם בארצות הברית", בפרט התנהלותה מול הפלסטינים.
אובמה אינו מנהל כאן מדיניות של איש אחד. לממסד הצבאי שלו יש ראייה כוללת של האינטרסים האמריקאים, וגם להון הפיננסי בוול סטריט. נכון לעכשיו. נתניהו ייאלץ להתקפל תחת רטוריקה זו או אחרת: היועץ הבכיר של אובמה דיוויד אקסלרוד הכריז שישראל היא "מדינה תלותית" ואחריו חזר על דבריו הרמטכ"ל הישראלי לשעבר.
אך התקפלות כזאת משמעותה משבר פנימי חמור במערכת הישראלית הרשמית, פיצול, ובתנאים של היום דרך ללא מוצא.

על ההמונים לסמוך על עצמם, על עצמם בלבד

רק התנתקות ממעגל השליטה האימפריאליסטית, שדורשת את התנתקות הארץ ממשטר הגזענות הממוסדת והמובנית, תוכל להעניק לעם שבארץ, לעמי האזור, חרות וריבונות על גורלם. השחרור הזה יהיה מעשה ידם של המוני העם עצמם.

אנטישמיות ממלכתית ורדיפות פוליטיות

באימפריה הצארית אשר בה נתחנכו רוב מנהיגי הציונות ובה נתעצבה תפישת עולמם, היתה האנטישמיות אחד מאמצעי ההגנה המובהקים של המשטר המפגר. בכל פעם שצץ איזה שהוא איום פנימי על המשטר, התמרמרות עממית או שערוריות הנוגעות לצמרת הפוליטית, ארגנה המשטרה הפוליטית החשאית – גוף המקביל לשב"כ הישראלי – הסתה נגד היהודים. הסיסמה המקובלת היתה: "הכו ביהודים והצילו את רוסיה". המדינה האנטישמית ארגנה פוגרומים, הוציאה צווים שרירותיים והגבלות, רקחה עלילות והשמצות ונסתה להסיח את דעת ההמונים ממעשי הממשלה, ולהפנות את זעמם לעבר מיעוט לאומי.
כמו ההנהגה הפרובוסלווית ברוסיה שהגנה על זכויות היתר של האצולה הרוסית, משתמשת ההנהגה היהודית בישראל במנגנון החושך העומד לרשותה, לליבוי שנאת המיעוט הלאומי מטעמים פוליטיים פנימיים. מול הלחץ האמריקני הדורש לקיים משא ומתן עם הפלסטינים מנסים האחראים לביטחון מדינת האפרטהייד להפחיד ולשתק את הפלסטינים אזרחי ישראל, שאינם כפופים לרשות הפלסטינית, ומתנגדים לכניעתה לתכתיבים הישראלים. כחלק מאותו טרור פנימי נגד אוכלוסיית המיעוט, המציא שירות הביטחון הכללי עלילה זדונית ומרושעת. אישי הציבור אמיר מח'ול וד"ר עומר סעיד נעצרו כחשודים ב"ריגול", כלומר אנו מתבקשים להאמין כי כביכול היו בידיהם סודות ביטחוניים של מדינת ישראל והם מסרו אותם לאויב! נמנעה מהם הזכות לראות עורך דין והם נחקרים בידי השב"כ – אותו מנגנון שבמשך שנים רבות עסק בעינויים ורצח של פלסטינים ונחשף לא פעם בבתי המשפט כמי ששיקר ובדה ראיות. האחראים לפשעים אלה נגד הדמוקרטיה לא נענשו מעולם ואפילו לא הועמדו לדין.
אין אנו מאמינים בעלילות שטווה השב"כ. אין אנו מאמינים שאישי ציבור ערבים עברו על החוק נגד ריגול, והם מעולם לא עבדו במטכ"ל או במשרד הביטחון. חטאם הוא בכך, שהם מבקשים שהמדינה שהם אזרחיה תהפוך להיות מדינה דמוקרטית. הם כמונו מתנגדים לציונות ורואים בה אידאולוגיה גזענית המובילה בהכרח לפרקטיקה של טיהור אתני והדרת בני הארץ הילידים מזכויותיהם.
העלילה נגד אמיר מח'ול וד"ר עומר סעיד ומעצרם הממושך של השנים נועדה אך ורק למטרה אחת: להרעיל את דעת הקהל ולמנוע שיתוף פעולה בין יהודים וערבים נגד האפרטהייד והדיכוי. שיתוף פעולה כזה הולך ותופס תאוצה, על אפם וחמתם של השלטונות בישראל, ברחבי הארץ: בשכונות שונות בשייח' ג'ראח, בכפרי הבדואים בנגב, ביפו, בבלעין, בלוד, בנעלין ובמוקדי אפרטהייד נוספים. תושבים יהודים ופלסטינים אינם מוכנים עוד לאפשר למנגנון החושך להשתולל ולהתעלל בחפים מפשע כדי לשרת שיטה פוליטית מרושעת שעבר זמנה. ימי הפוגרומים המאורגנים, יש לקוות, עברו מן העולם. יש לשחרר את ד"ר עומר סעיד ואמיר מח'ול ולבטל את העלילה נגדם.

יום שישי, 9 באפריל 2010

די לנישול והגירוש משיח' ג'ראח!

די לנישול והגירוש משיח' ג'ראח!

די לטיהור האתני מטעם המדינה היהודית!

האלטרנטיבה היחידה: רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ

המתנחלים המתמקמים בחסות החוק והמשפט של המדינה היהודית בבתיהם של הפלסטינים המגורשים, פועלים כשליחים של ממשלת נתינהו-ברק-ליברמן. ההיגיון של "מדינת העם היהודי" עובד בכוח של ברזל. המשטרה, משמר הגבול, השב"כ ובתי המשפט, ניצבים ביחד נגד האוכלוסייה הפלסטינית הנרדפת והמנושלת.
שיח'-ג'ראח מדגימה את כל כיעורה של מערכת ממלכתית שבסיסה עליונות אתנית. מותר לגרש, מותר לנשל, מותר לדכא, כי אלה הם הצרכים המתפרצים של "מדינת העם היהודי".
ההחלטה המשפטית לטובת הטיהור האתני בשיח'-ג'ראח חשפה בבהירות כי על פי מערכת "שלטון החוק" של מדינת היהודים בישראל, יהודים יכולים לקבל רכוש שהם טוענים לבעלות עליו מלפני 1948, ואילו ערבים אינם יכולים לעשות זאת. אין זה משנה על פי איזה חוקי גזל מתבצע הדבר: אלה הם חוקי אפרטהייד!
שיח' ג'ראח אינו תופעה יחודית, פלסטינים מנושלים כיום מבלי שים לב לאזרחותם בירושלים, ביפו, בלוד, בגליל ובנגב. מפנים לחומת ההפרדה ומחוצה לה. נישול, גזל וטיהור אתני הן מסקנותיה ההגיוניות של הציונות.
אנחנו חייבים להפוך את ההיגיון הזה על פיו!
מטרת המאבק שלנו: לחיות כאן ללא נישול וללא דיכוי אתני ועדתי. למאבק זה מול אחדות מנגנוני הדיכוי, החוק והתעמולה של המנשלים, עלינו לאחד שורות עם המנושלים עם המקופחים עם הנגזלים ולהציג אלטרנטיבה שפויה וצודקת.
מול מעשי הנבלה של הממשלה והעירייה בשיח'-ג'ראח נמשיך לפעול יחד ולהקים בכל מקום ועדים עממיים שיצטרפו לרשת סמיכה של מאבק עממי מאורגן.
מרס 2010

كفى للنهب والطرد من الشيخ جرّاح!

كفى للنهب والطرد من الشيخ جرّاح!

كفى للتطهير العرقي الذي تمارسه الدولة اليهودية!
البديل الوحيد: جمهورية علمانية ديمقراطية في كل البلاد!


كفى للتطهير العرقي الذي تمارسه الدولة اليهودية!
البديل الوحيد: جمهورية علمانية ديمقراطية في كل البلاد!
المستوطنون - الذين يقيمون في بيوت الفلسطينيين المطرودين وتحت حماية قضاء وقانون الدولة اليهودية - يعملون كمبعوثين لحكومة نتينايهو-براك-ليبرمان. إن منطق "دولة الشعب اليهودي" يعمل بقوة الحديد. الشرطة وحرس الحدود و"الشاباك" والمحاكم، تقف كلها ضد السكان الفلسطينيين الذين تتم مطاردتهم ونهبهم.
كل بشاعة المؤسسة الرسمية المبنية على الاستعلاء العرقي تتجلّى في الشيخ جرّاح: النهب مسموح، والقمع مسموح، لأن هذه هي الاحتياجات الماسّة لـ"دولة الشعب اليهودي".
.
كشف القرار القضائي في صالح التطهير العرقي في الشيخ جرّاح، وبوضوح تامّ، أنه رغم وجود جهاز "دولة القانون" في دولة اليهود إسرائيل، يستطيع اليهود الحصول على الأملاك التي يدّعون ملكيتها في ماقبل 1948، ولكن العرب لا يمكنهم ذلك! ولا حاجة للبحث في تلك القوانين التي تتيح ذلك، إنها قوانين الأبارتهايد!
إن ما يحصل هو ظاهرة عامّة ولا تقتصر على الشيخ جرّاح فحسب. إذ يجري سلب ونهب الفلسطينيين بغضّ النظر عن مواطنتهم؛ في القدس ويافا واللد والجليل والنقب، وخارج الجدار وداخله. النهب والسلب والتطهير العرقي هي النتائج المنطقية للصهيونية.
علينا قلب هذا المنطق الجذري رأسًا على عقب!
هدف نضالنا: أن نعيش هنا بدون نهب ولا قمع عرقي أو طائفي. ولأجل هذا النضال في مواجهة أجهزة القمع والقضاء والدعاية التي يديرها النهّابون، علينا أن نوحّد صفوفنا مع من يعانون النهب، مع المظلومين، مع من تُسلب أملاكهم. علينا أن نطرح بديلاً عقلانيًا وعادلاً.
أمام نذالة ممارسات الحكومة والبلديّة في الشيخ جرّاح، فلنواصل العمل معًا لأجل إقامة اللجان الشعبية في كل مكان، لكي تنضمّ بدورها إلى شبكة مكثفة للنضال الشعبي المنظم.
اللجنة لأجل الجمهورية العلمانية الديمقراطية في كل البلاد
آذار 2010

"מדינה דו-לאומית" – מיתוג חדש לבלוף "שתי המדינות"

מאת: אלי אמינוב
2010 / 04 / 07

אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית-דמוקרטית, בין הירדן והים.

קריסתה הסופית של נוסחת הכזב "שתי מדינות לשני עמים" מהווה עובדה מוגמרת, ומסבירה היטב את הפניקה שמשדרים דוברים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית הציונית. שנים רבות היה רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסווה מצויין להמשך הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו. עתה, סוף סוף, קורסת הנוסחה השקרית הזאת באופן גלוי וברור. לחשיפת האמת הפשוטה הזאת תרמה אימוצה של הנוסחה על ידי ממשלת ישראל הנוכחית, שדורסנותה כלפי העם הפלסטיני גדולה אפילו מזו של קודמותיה.

ההוכחה הניצחת ביותר לפשיטת הרגל המוחלטת של "שתי מדינות לשני עמים" מגיעה משרי ממשלת הרשות הפלסטינית ופקידיה הבכירים. בשנה האחרונה סיפקו אלה עשרות הצהרות על "האפשרות שיעבירו את תמיכתם" מרעיון שתי המדינות לתכנית של מדינה אחת משותפת, על כשלונו של החזון הישן שמת בטרם קרם עור וגידים וכיוצא באלה. אם אפילו קבוצה זו, שהיא היחידה המתוגמלת ומשמינה מתחת לסיסמת שתי המדינות, מתנערת ממנה בגלוי, אכן הסיסמה הנבובה הגיעה לסוף דרכה גם בבורסת האשליות.

איש אינו מאמין כיום, שממשלת נתניהו-ליברמן-ישי, בתמיכתם של אהוד ברק מבפנים וציפי לבני מבחוץ, תאפשר סוג כלשהו של ריבונות פלסטינית, ולו אפילו באיי הבנטוסטאנים המפוזרים והקטועים בגדה המערבית. למרות זאת, ממשיכה ממשלת ארצות הברית להביע תמיכה פומבית בעמדת ישראל, בעוד הנהגת הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בכל התחומים ומכפיפה עצמה להגמוניה הישראלית. הרשות אמנם מנסה להציל את כבודה בהימנעות כביכול משיחות ישירות עם ישראל , אך למעשה ההידברות והתיאום בין מנגנוניה ומנגנון הדיכוי הישראלי מתקיימים יום יום ושעה שעה.

מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" היתה להשיג הכרה של הנהגה פלסטינית ב"המדינה היהודית", הבנויה על מוטיב ההפרדה שתומצת בפסוק שטבע רבין: " הם שם ואנחנו כאן", ולשמר את המדינה המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח ערכים עדתיים ריאקציונים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, הכתר, המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, גזילת זכויות הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 זלגה לתוך שטחי 1948. התנחלויות חדשות, כבישים עוקפים וחומות הפרדה מקומיות הופכות לתופעה גם סביב ישובים ערבים פלסטינים בישראל שבתוך הקו הירוק ועל אדמתם. כך שימשה סיסמת "שתי המדינות" לא כמנוף לשינוי המצב, אלא למיסודו ויצובו כמבצר של משטר אפרטהייד.

ישנם אמנם אנשים כנים התומכים ברעיון שתי המדינות מתוך רצון לשחרר את האוכלוסיה הפלסטינית הנחנקת תחת מגפי צבא הכיבוש ולאפשר לה חיים אנושיים. הם צודקים ברצונם לחלץ את הפלסטינים מטרור מתמשך של ישראל. התשובה לכך היא דרישה להוצאת הצבא הישראלי מהשטחים ומתן אפשרות לאוכלוסיה המקומית לארגן את חייה. זוהי דרישה מיידית בסיסית, של זכויות אדם ולא פתרון של הסכסוך. עדיין, פתרון השאלה הלאומית בפלסטין אינו יכול להיות שתי מדינות .

קריסת התפאורה של "חזון" שתי המדינות פותחת למעשה פירצה חדשה בסיכויים הפוליטיים ובתודעת ההמונים. אולם רגע לפני שהפירצה הזאת הופכת לעובדה מזנקים שומרי הסדר הקיים ועוזריהם לחסום אותה באפקטיביות, כדי לנווט את המאבק למשעול המוכר והישן ולבלום את התובנות החדשות. מכשיר הבלימה נקרא "המדינה הדו לאומית", ומעתה זהו הלהיט החדש: תכנית חדשה כביכול אשר כקודמתה תשמש פתיון להמונים ותאפשר להונותם ולזכות שוב בתמיכתם. פלוגת הסיוע מגוייסת ישר מהאקדמיה והאליטה האינטלקטואלית של ישראל היהודית.

הנוסחה של "מדינה דו-לאומית" היא למעשה נוסחה של קונפדרציה. במילים אחרות: עם סילוק תפאורת שתי המדינות מן הפתח הראשי היא מוחזרת מחדש דרך כניסת השירותים. אין "המדינה הדו-לאומית" אלא פוטנציאל לחזרת הדרישה ל תוכנית חלוקה לשתי מדינות, שהרי כל "לאום" יוכל לדרוש את מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו "עד כדי היפרדות".... וכך נחזור לנקודת ההתחלה שהביאה אותנו לאסון הנוכחי.

שני חסידים בולטים של "הפתרון הדו-לאומי" כבר כבשו תשומת לב ציבורית נרחבת: מירון בנבנישתי ופרופסור יהודה שנהב. בצד הפלסטיני, היא הועלתה כבר לפני שנים רבות על ידי עזמי בשארה.

מירון בנבנישתי פרסם מסה בשם "כן. לקראת פתרון דו לאומי של הסכסוך" בכתב העת מטעם, גליון דצמבר 2009. על חלק מהטיעונים חזר גם במאמרים לעתון "הארץ" בתקופה האחרונה. במסתו מסביר בנבנישתי כי מקץ ארבעים שנות התנחלות בשטחים לא ניתן לראות בהתנחלויות כיבוש יותר מאשר בישובי חומה ומגדל, ומה שמשמר בכל זאת את השליטה הישראלית הם הכבישים העוקפים, שוד הקרקעות ומשטר המחסומים. הוא מציין באופן די מדויק את ההישג הישראלי בריסוק האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות החוששות לעצב פרוגרמה לאומית אחת, וגם כיצד תומך רוב העולם במצב זה, שלהצדקתו מנפנפת ישראל ב"פחד הדמוגרפי" שלה כבפצצה מתקתקת. בנבנישתי נמנע מלהגדיר את הסיטואציה הפוליטית הנוכחית כמדינת אפרטהייד, אולם הוא שולל מראש את הרעיון שתקום כאן מה שהוא מכנה "מדינה אוניטרית כמו דרום אפריקה של היום". כלומר: הוא שולל מכל וכל את החלפתו של משטר האפרטהייד במדינה חילונית דמוקרטית, ונאחז בבעייתיות הדרום אפריקנית כתירוץ. להצעתו המעשית קורא בנבנישתי "שוויון של כבוד". משהו המזכיר את ההסכמים בצפון אירלנד. ההצעה אמורה לשמר את יתרונות של פרישת ההתישבות/ההתנחלות היהודית. במילים אחרות: בנבנישתי קורא לקיים מדינה יהודית השולטת בכל האיזור, ואוטונומיה פלסטינית שנתחיה פזורים כאיים בתוך הריבונות הממשית.

פרופסור יהודה שנהב בספרו החדש, "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010), חושף מספר תובנות מצויינות. הוא מבהיר כיצד מסתירה פרדיגמת 1967 את 1948, ומכשירה את פשעי הנכבה; חושף את הגזענות של השמאל הציוני ומגדיר את ישראל כיום בדייקנות כמדינת אפרטהייד דו לאומית. בהצעותיו לדרכים לפתרון הסכסוך הוא נמנע משימוש מפורש בתיבה "דו-לאומית" אולם כל פתרונותיו - המוגדרים בפיו כאוטופיים – מתכנסים – לפורמציה זו.

בעיני שנהב, הפתרון הפחות רצוי הוא "מדינת כל אזרחיה" כלומר הדבר היחיד הקרוב למדינה חילונית-דמוקרטית, מדינה אחת משותפת שאזרחיה נהנים משווין זכויות מלא. מודל שני, המקובל עליו יותר, הוא חלוקת הריבונות ומתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים". שנהב מודה שמודל זה ישמר "במידה מסוימת" את הדגם הקיים של מדינה יהודית.

המודל המועדף בעיני שנהב הוא "דמוקרטיה הסדרית או הסכמית". זו תושג, לדעתו, באמצעות חלוקת המרחב למרחבים לאומיים קטנים במתכונת של קנטונים. הסייג היחיד לתכנון העתיד המפואר הזה יהיה שחלוקת המרחב לא תפגע באוכלוסיה מיושבת. לדעת שנהב אין זה מוסרי לפנות את המתנחלים, ויש לאפשר להם להשאר במקומותיהם. חבל שהוא לא מעלה אפילו את האפשרות של פתיחת ההתנחלויות להתישבות פלסטינים לצידם של התושבים היהודים, ולחיסולן כישובי אפרטהייד. נקודה נוספת ששנהב מדלג עליה בחינניות היא שאלת הפרדת הדת מן המדינה. לשיטתו, אנו חיים בעידן "פוסט חילוני",מה שכנראה פוטר אותו מהתייחסות לשאלת המהות ביחסי דת ומדינה.

כאשר אומר שנהב: "אפשר לחשוב על דגם פוליטי שבו יהיו שני בתי נבחרים, אחד של הרוב היהודי והשני של המיעוט הפלסטיני" הוא ממקם את עצמו במרכז הביצה הציונית שממנה, כך הוא טוען, ניסה להתרומם. במילים אחרות, מדובר במסה פוליטית ציונית לכל דבר.

העיקרון המשותף לבנבנישתי ולשנהב הוא הדרך שבה הם מקבלים את ההתנחלויות היהודיות בשטחים כעובדה מוגמרת שאין לשנותה. שניהם מנפנפים בטיעון הצדקני ש"אין פותרים עוול בעוול". אולם זוהי סכולסטיקה ריקה מתוכן. אפשר ואפשר לפתור עוול עצום כמו הטיהור האתני של האומה הפלסטינית. כל שנדרש הוא לשנות את תפיסות החיים שאימצה ההתיישבות הקולוניאלית. ממש כשם שאפשר וצריך לפתור את העוול שיוצרים יחסי הכוחות הכלכליים, המביאים ל יחסי הכנסה לנפש של 1 ל-25 או ל-250, על ידי פעולות שיקטינו את הפער. פתרון הסכסוך בין הציונות והעם הפלסטיני אינו עניין לשינויים קוסמטיים.

ראוי להזכיר, ואין זה מקרה, כי זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים הזכאים לחזור למקומות שמהם גורשו אינה יכולה להתממש במדינה "דו-לאומית". שהרי יצור כלאיים זה צריך להיות מורכב מאזורים בעלי אחידות אתנית, שבהם בני הקבוצה השניה לא יוכלו להתישב. בתוך יצירה מעוותת וריאקציונית זו אמורות להשאר כמות שהן ההתנחלויות ואולי גם הקיבוצים כישובי אפרטהייד חד אתניים. בסופו של דבר המדינה היהודית תמשיך להיות המוסד ההגמוני של המסגרת האמורה.

בעבר הרחוק, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, דגלו ציונים רבים ברעיון המדינה הדו-לאומית. בוועידת בילטמור ב-1942, אימץ הרוב בהשפעת בן גוריון את תכנית המדינה היהודית. רק השומר הצעיר וברית שלום המשיכו להחזיק בעמדה זו עד מלחמת 1948. כיום אפשר למצוא את גרסת המדינה הדו-לאומית גם אצל החסידים העקשים, כביכול, של פתרון שתי המדינות: קבוצת תראבוט המהווה חלק מחד"ש ותנועת בל"ד. כאמור, הראשון שהעלה מחדש במדינת ישראל את הרעיון לחלוקה מסוימת של השלטון בין הרוב למיעוט היה עזמי בשארה. ב-1991 נשא עזמי הרצאה שיצאה גם כחוברת בשם "אוטונומיה לאזרחים הפלסטינים של ישראל". את הכשלים של הרעיון הזה חשפה ההתנגדות החריפה שנוסחה על ידי הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל פאנר. חברות האירגון זיהו ברעיון תהליך שיחזק מוסדות מסורתיים ופטריארכלים, ויפגע קשות בקידומן של נשים.

גם כיום מזהירות פמיניסטיות פלסטיניות מפני אימןץ מסמכי החזון המובילים למדינה דו לאומית, ללא תחשבות בנשים. כותבת ליליאן אבו-טביך בגליון 34 של "תיאוריה וביקורת", אביב 2009: "הדרישה להתחשב בשונות תרבותית בנושא קרקע, דיור וחלוקת משאבים גוררת בהכרח את המשך קיפוח הנשים, וזכויות הנשים מוקרבות לטובת המאבק של החברה על שימור תרבותה מפני כוחות הקולוניזציה". ברור, שבמדינה דו-לאומית מגמה זו תוקצן ותחריף. כאשר גבולות התרבות והעדתיות נכפים על הקהילה, אפילו בהסדר מוסכם, מהוות הנשים את סימון גדר המתחם. רק כאשר קהילות אלה נוצרות בדרך של התחברות וולונטרית, יכולים אנשים ונשים לנוע מקהילה לקהילה באופן חפשי ושוויונן של הנשים כאזרחיות הרפובליקה מובטח.

רק במדינה חילונית דמוקרטית – פטנט לא חדש בכלל שעל פיו מתנהלות כיום כל המדינות בעולם הנחשבות למפותחות, ורוב מוחלט של המדינות הבלתי מפותחות - נהנים כל מרכיבי האוכלוסיה מכל הזכויות התרבותיות שלהם. אין שום בעיה כיום לקיים שיוויון גמור ברמה הלשונית, לפרסם כל מסמך רשמי לפחות בשתי שפות, ולדאוג לכך שבכל מוסד רשמי, בכל מקום, כולל בעיר הבירה, ישבו רק פקידים המסוגלים לנהל שיחה בשתי השפות המקובלות. המגזר הערבי בישראל מזמן נוהג כך, כמוהו ככל מוסדות הקהיליה האירופית. אין שום בעיה להקפיד שכל שלט בכבישים וברחובות יופיע בשתי שפות או יותר. ברור שמוסדות החינוך צריכים לקבל תקציבים שווים, ההסטוריה הנלמדת היא זו של הארץ ושל האזור, הספרות הנלמדת בכל זרם לשוני היא הספרות של שפתו, עם מקצוע משני בספרות של השפה השנייה.

גורמים שונים חוששים מרעיון המדינה החילונית הדמוקרטית, גם בין אלה הרואים את היתרונות של מדינה משותפת. יש המנסים שוב ושוב לשכנע שיש להשמיט מן הנוסחה את התיבה "חילונית" על מנת למצוא חן בעיני אותם "כוחות תרבותיים" רבי עוצמה שאינם נוטים לרעיון החילוני. הם מתעלמים מהעובדה כי השמטת התג "חילוני" שומטת גם את המושג "דמוקרטי". שהרי מדינה דו-לאומית במהותה אינה דמוקרטית. מוסדותיה המרכזיים של הממשלה במדינה כזו הם בעצם שני ממשלים שכל אחד מהם נבחר על בסיס אתני, ולא על ידי רוב דמוקרטי של אדם אחד – קול אחד. יש גם נסיונות מפלט מהרעיון החילוני-דמוקרטי תחת הכותרת מדינה "חילונית-דמוקרטית-דו-לאומית". אולם כל התרגילים האלה לא יצלחו, כי מדינה דו-לאומית היא במהותה אנטי-דמוקרטית.

יש לקוות, כי הפתיחות החדשה לנושא זה תביא לליבון מלא של צורת המימשל הרצויה שתחליף – כך יש לקוות – את המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.
המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.