יום שישי, 9 באפריל 2010

"מדינה דו-לאומית" – מיתוג חדש לבלוף "שתי המדינות"

מאת: אלי אמינוב
2010 / 04 / 07

אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית-דמוקרטית, בין הירדן והים.

קריסתה הסופית של נוסחת הכזב "שתי מדינות לשני עמים" מהווה עובדה מוגמרת, ומסבירה היטב את הפניקה שמשדרים דוברים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית הציונית. שנים רבות היה רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסווה מצויין להמשך הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו. עתה, סוף סוף, קורסת הנוסחה השקרית הזאת באופן גלוי וברור. לחשיפת האמת הפשוטה הזאת תרמה אימוצה של הנוסחה על ידי ממשלת ישראל הנוכחית, שדורסנותה כלפי העם הפלסטיני גדולה אפילו מזו של קודמותיה.

ההוכחה הניצחת ביותר לפשיטת הרגל המוחלטת של "שתי מדינות לשני עמים" מגיעה משרי ממשלת הרשות הפלסטינית ופקידיה הבכירים. בשנה האחרונה סיפקו אלה עשרות הצהרות על "האפשרות שיעבירו את תמיכתם" מרעיון שתי המדינות לתכנית של מדינה אחת משותפת, על כשלונו של החזון הישן שמת בטרם קרם עור וגידים וכיוצא באלה. אם אפילו קבוצה זו, שהיא היחידה המתוגמלת ומשמינה מתחת לסיסמת שתי המדינות, מתנערת ממנה בגלוי, אכן הסיסמה הנבובה הגיעה לסוף דרכה גם בבורסת האשליות.

איש אינו מאמין כיום, שממשלת נתניהו-ליברמן-ישי, בתמיכתם של אהוד ברק מבפנים וציפי לבני מבחוץ, תאפשר סוג כלשהו של ריבונות פלסטינית, ולו אפילו באיי הבנטוסטאנים המפוזרים והקטועים בגדה המערבית. למרות זאת, ממשיכה ממשלת ארצות הברית להביע תמיכה פומבית בעמדת ישראל, בעוד הנהגת הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בכל התחומים ומכפיפה עצמה להגמוניה הישראלית. הרשות אמנם מנסה להציל את כבודה בהימנעות כביכול משיחות ישירות עם ישראל , אך למעשה ההידברות והתיאום בין מנגנוניה ומנגנון הדיכוי הישראלי מתקיימים יום יום ושעה שעה.

מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" היתה להשיג הכרה של הנהגה פלסטינית ב"המדינה היהודית", הבנויה על מוטיב ההפרדה שתומצת בפסוק שטבע רבין: " הם שם ואנחנו כאן", ולשמר את המדינה המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח ערכים עדתיים ריאקציונים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, הכתר, המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, גזילת זכויות הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 זלגה לתוך שטחי 1948. התנחלויות חדשות, כבישים עוקפים וחומות הפרדה מקומיות הופכות לתופעה גם סביב ישובים ערבים פלסטינים בישראל שבתוך הקו הירוק ועל אדמתם. כך שימשה סיסמת "שתי המדינות" לא כמנוף לשינוי המצב, אלא למיסודו ויצובו כמבצר של משטר אפרטהייד.

ישנם אמנם אנשים כנים התומכים ברעיון שתי המדינות מתוך רצון לשחרר את האוכלוסיה הפלסטינית הנחנקת תחת מגפי צבא הכיבוש ולאפשר לה חיים אנושיים. הם צודקים ברצונם לחלץ את הפלסטינים מטרור מתמשך של ישראל. התשובה לכך היא דרישה להוצאת הצבא הישראלי מהשטחים ומתן אפשרות לאוכלוסיה המקומית לארגן את חייה. זוהי דרישה מיידית בסיסית, של זכויות אדם ולא פתרון של הסכסוך. עדיין, פתרון השאלה הלאומית בפלסטין אינו יכול להיות שתי מדינות .

קריסת התפאורה של "חזון" שתי המדינות פותחת למעשה פירצה חדשה בסיכויים הפוליטיים ובתודעת ההמונים. אולם רגע לפני שהפירצה הזאת הופכת לעובדה מזנקים שומרי הסדר הקיים ועוזריהם לחסום אותה באפקטיביות, כדי לנווט את המאבק למשעול המוכר והישן ולבלום את התובנות החדשות. מכשיר הבלימה נקרא "המדינה הדו לאומית", ומעתה זהו הלהיט החדש: תכנית חדשה כביכול אשר כקודמתה תשמש פתיון להמונים ותאפשר להונותם ולזכות שוב בתמיכתם. פלוגת הסיוע מגוייסת ישר מהאקדמיה והאליטה האינטלקטואלית של ישראל היהודית.

הנוסחה של "מדינה דו-לאומית" היא למעשה נוסחה של קונפדרציה. במילים אחרות: עם סילוק תפאורת שתי המדינות מן הפתח הראשי היא מוחזרת מחדש דרך כניסת השירותים. אין "המדינה הדו-לאומית" אלא פוטנציאל לחזרת הדרישה ל תוכנית חלוקה לשתי מדינות, שהרי כל "לאום" יוכל לדרוש את מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו "עד כדי היפרדות".... וכך נחזור לנקודת ההתחלה שהביאה אותנו לאסון הנוכחי.

שני חסידים בולטים של "הפתרון הדו-לאומי" כבר כבשו תשומת לב ציבורית נרחבת: מירון בנבנישתי ופרופסור יהודה שנהב. בצד הפלסטיני, היא הועלתה כבר לפני שנים רבות על ידי עזמי בשארה.

מירון בנבנישתי פרסם מסה בשם "כן. לקראת פתרון דו לאומי של הסכסוך" בכתב העת מטעם, גליון דצמבר 2009. על חלק מהטיעונים חזר גם במאמרים לעתון "הארץ" בתקופה האחרונה. במסתו מסביר בנבנישתי כי מקץ ארבעים שנות התנחלות בשטחים לא ניתן לראות בהתנחלויות כיבוש יותר מאשר בישובי חומה ומגדל, ומה שמשמר בכל זאת את השליטה הישראלית הם הכבישים העוקפים, שוד הקרקעות ומשטר המחסומים. הוא מציין באופן די מדויק את ההישג הישראלי בריסוק האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות החוששות לעצב פרוגרמה לאומית אחת, וגם כיצד תומך רוב העולם במצב זה, שלהצדקתו מנפנפת ישראל ב"פחד הדמוגרפי" שלה כבפצצה מתקתקת. בנבנישתי נמנע מלהגדיר את הסיטואציה הפוליטית הנוכחית כמדינת אפרטהייד, אולם הוא שולל מראש את הרעיון שתקום כאן מה שהוא מכנה "מדינה אוניטרית כמו דרום אפריקה של היום". כלומר: הוא שולל מכל וכל את החלפתו של משטר האפרטהייד במדינה חילונית דמוקרטית, ונאחז בבעייתיות הדרום אפריקנית כתירוץ. להצעתו המעשית קורא בנבנישתי "שוויון של כבוד". משהו המזכיר את ההסכמים בצפון אירלנד. ההצעה אמורה לשמר את יתרונות של פרישת ההתישבות/ההתנחלות היהודית. במילים אחרות: בנבנישתי קורא לקיים מדינה יהודית השולטת בכל האיזור, ואוטונומיה פלסטינית שנתחיה פזורים כאיים בתוך הריבונות הממשית.

פרופסור יהודה שנהב בספרו החדש, "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010), חושף מספר תובנות מצויינות. הוא מבהיר כיצד מסתירה פרדיגמת 1967 את 1948, ומכשירה את פשעי הנכבה; חושף את הגזענות של השמאל הציוני ומגדיר את ישראל כיום בדייקנות כמדינת אפרטהייד דו לאומית. בהצעותיו לדרכים לפתרון הסכסוך הוא נמנע משימוש מפורש בתיבה "דו-לאומית" אולם כל פתרונותיו - המוגדרים בפיו כאוטופיים – מתכנסים – לפורמציה זו.

בעיני שנהב, הפתרון הפחות רצוי הוא "מדינת כל אזרחיה" כלומר הדבר היחיד הקרוב למדינה חילונית-דמוקרטית, מדינה אחת משותפת שאזרחיה נהנים משווין זכויות מלא. מודל שני, המקובל עליו יותר, הוא חלוקת הריבונות ומתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים". שנהב מודה שמודל זה ישמר "במידה מסוימת" את הדגם הקיים של מדינה יהודית.

המודל המועדף בעיני שנהב הוא "דמוקרטיה הסדרית או הסכמית". זו תושג, לדעתו, באמצעות חלוקת המרחב למרחבים לאומיים קטנים במתכונת של קנטונים. הסייג היחיד לתכנון העתיד המפואר הזה יהיה שחלוקת המרחב לא תפגע באוכלוסיה מיושבת. לדעת שנהב אין זה מוסרי לפנות את המתנחלים, ויש לאפשר להם להשאר במקומותיהם. חבל שהוא לא מעלה אפילו את האפשרות של פתיחת ההתנחלויות להתישבות פלסטינים לצידם של התושבים היהודים, ולחיסולן כישובי אפרטהייד. נקודה נוספת ששנהב מדלג עליה בחינניות היא שאלת הפרדת הדת מן המדינה. לשיטתו, אנו חיים בעידן "פוסט חילוני",מה שכנראה פוטר אותו מהתייחסות לשאלת המהות ביחסי דת ומדינה.

כאשר אומר שנהב: "אפשר לחשוב על דגם פוליטי שבו יהיו שני בתי נבחרים, אחד של הרוב היהודי והשני של המיעוט הפלסטיני" הוא ממקם את עצמו במרכז הביצה הציונית שממנה, כך הוא טוען, ניסה להתרומם. במילים אחרות, מדובר במסה פוליטית ציונית לכל דבר.

העיקרון המשותף לבנבנישתי ולשנהב הוא הדרך שבה הם מקבלים את ההתנחלויות היהודיות בשטחים כעובדה מוגמרת שאין לשנותה. שניהם מנפנפים בטיעון הצדקני ש"אין פותרים עוול בעוול". אולם זוהי סכולסטיקה ריקה מתוכן. אפשר ואפשר לפתור עוול עצום כמו הטיהור האתני של האומה הפלסטינית. כל שנדרש הוא לשנות את תפיסות החיים שאימצה ההתיישבות הקולוניאלית. ממש כשם שאפשר וצריך לפתור את העוול שיוצרים יחסי הכוחות הכלכליים, המביאים ל יחסי הכנסה לנפש של 1 ל-25 או ל-250, על ידי פעולות שיקטינו את הפער. פתרון הסכסוך בין הציונות והעם הפלסטיני אינו עניין לשינויים קוסמטיים.

ראוי להזכיר, ואין זה מקרה, כי זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים הזכאים לחזור למקומות שמהם גורשו אינה יכולה להתממש במדינה "דו-לאומית". שהרי יצור כלאיים זה צריך להיות מורכב מאזורים בעלי אחידות אתנית, שבהם בני הקבוצה השניה לא יוכלו להתישב. בתוך יצירה מעוותת וריאקציונית זו אמורות להשאר כמות שהן ההתנחלויות ואולי גם הקיבוצים כישובי אפרטהייד חד אתניים. בסופו של דבר המדינה היהודית תמשיך להיות המוסד ההגמוני של המסגרת האמורה.

בעבר הרחוק, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, דגלו ציונים רבים ברעיון המדינה הדו-לאומית. בוועידת בילטמור ב-1942, אימץ הרוב בהשפעת בן גוריון את תכנית המדינה היהודית. רק השומר הצעיר וברית שלום המשיכו להחזיק בעמדה זו עד מלחמת 1948. כיום אפשר למצוא את גרסת המדינה הדו-לאומית גם אצל החסידים העקשים, כביכול, של פתרון שתי המדינות: קבוצת תראבוט המהווה חלק מחד"ש ותנועת בל"ד. כאמור, הראשון שהעלה מחדש במדינת ישראל את הרעיון לחלוקה מסוימת של השלטון בין הרוב למיעוט היה עזמי בשארה. ב-1991 נשא עזמי הרצאה שיצאה גם כחוברת בשם "אוטונומיה לאזרחים הפלסטינים של ישראל". את הכשלים של הרעיון הזה חשפה ההתנגדות החריפה שנוסחה על ידי הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל פאנר. חברות האירגון זיהו ברעיון תהליך שיחזק מוסדות מסורתיים ופטריארכלים, ויפגע קשות בקידומן של נשים.

גם כיום מזהירות פמיניסטיות פלסטיניות מפני אימןץ מסמכי החזון המובילים למדינה דו לאומית, ללא תחשבות בנשים. כותבת ליליאן אבו-טביך בגליון 34 של "תיאוריה וביקורת", אביב 2009: "הדרישה להתחשב בשונות תרבותית בנושא קרקע, דיור וחלוקת משאבים גוררת בהכרח את המשך קיפוח הנשים, וזכויות הנשים מוקרבות לטובת המאבק של החברה על שימור תרבותה מפני כוחות הקולוניזציה". ברור, שבמדינה דו-לאומית מגמה זו תוקצן ותחריף. כאשר גבולות התרבות והעדתיות נכפים על הקהילה, אפילו בהסדר מוסכם, מהוות הנשים את סימון גדר המתחם. רק כאשר קהילות אלה נוצרות בדרך של התחברות וולונטרית, יכולים אנשים ונשים לנוע מקהילה לקהילה באופן חפשי ושוויונן של הנשים כאזרחיות הרפובליקה מובטח.

רק במדינה חילונית דמוקרטית – פטנט לא חדש בכלל שעל פיו מתנהלות כיום כל המדינות בעולם הנחשבות למפותחות, ורוב מוחלט של המדינות הבלתי מפותחות - נהנים כל מרכיבי האוכלוסיה מכל הזכויות התרבותיות שלהם. אין שום בעיה כיום לקיים שיוויון גמור ברמה הלשונית, לפרסם כל מסמך רשמי לפחות בשתי שפות, ולדאוג לכך שבכל מוסד רשמי, בכל מקום, כולל בעיר הבירה, ישבו רק פקידים המסוגלים לנהל שיחה בשתי השפות המקובלות. המגזר הערבי בישראל מזמן נוהג כך, כמוהו ככל מוסדות הקהיליה האירופית. אין שום בעיה להקפיד שכל שלט בכבישים וברחובות יופיע בשתי שפות או יותר. ברור שמוסדות החינוך צריכים לקבל תקציבים שווים, ההסטוריה הנלמדת היא זו של הארץ ושל האזור, הספרות הנלמדת בכל זרם לשוני היא הספרות של שפתו, עם מקצוע משני בספרות של השפה השנייה.

גורמים שונים חוששים מרעיון המדינה החילונית הדמוקרטית, גם בין אלה הרואים את היתרונות של מדינה משותפת. יש המנסים שוב ושוב לשכנע שיש להשמיט מן הנוסחה את התיבה "חילונית" על מנת למצוא חן בעיני אותם "כוחות תרבותיים" רבי עוצמה שאינם נוטים לרעיון החילוני. הם מתעלמים מהעובדה כי השמטת התג "חילוני" שומטת גם את המושג "דמוקרטי". שהרי מדינה דו-לאומית במהותה אינה דמוקרטית. מוסדותיה המרכזיים של הממשלה במדינה כזו הם בעצם שני ממשלים שכל אחד מהם נבחר על בסיס אתני, ולא על ידי רוב דמוקרטי של אדם אחד – קול אחד. יש גם נסיונות מפלט מהרעיון החילוני-דמוקרטי תחת הכותרת מדינה "חילונית-דמוקרטית-דו-לאומית". אולם כל התרגילים האלה לא יצלחו, כי מדינה דו-לאומית היא במהותה אנטי-דמוקרטית.

יש לקוות, כי הפתיחות החדשה לנושא זה תביא לליבון מלא של צורת המימשל הרצויה שתחליף – כך יש לקוות – את המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.
המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה