tag:blogger.com,1999:blog-82213937845234391062008-07-17T04:49:34.205+03:00הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comBlogger8125tag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-90163503222328990812008-03-19T16:00:00.000+02:002008-04-15T10:52:34.949+03:00<div dir="rtl" align="center"><strong><span style="font-size:180%;">"القرن الأسود" يهاجم سكان جبل المكبّر</span></strong></div><span style="font-size:130%;"><div dir="rtl" align="justify"><br /></span><br /><span style="font-size:130%;">ما هو "القرن الأسود"؟. في عهد نظام القيصرية في روسيا، و بدءًا من أوائل القرن العشرين، جنّد البوليس السياسي السرّي (الـ"أوكرنا")، عصابات من المشاغبين المعادين للساميّة. وكان اسم التنظيم الرسمي لـ"القرن الأسود" هو "الاتحاد الوطني الروسي". وبتشجيع "الأوكرنا" نظمت عصابات "القرن الأسود" مذابح دمويّة بحق تجمعات اليهود في روسيا وأوكراينا.<br /><br />عصابات الشغب التي هاجمت القرية الفلسطينية، أعلنت مسبقاً عن مؤامرتها. فقد ألصقوا منشوراتهم على جدران البيوت في حاراتهم غربيّ القدس، ونظموا أناسَهم بواسطة الهاتف، وامتلأت الصحف بأنباء الهجوم المبيّت على جبل المكبر. ومن هنا، نقول إن الشرطة كانت تعلم. لقد كانت تعلم إلى درجة أنها "لم تعط ترخيصًا لإقامة المظاهرة"!!. وهذا يعني حتى أن منظمي الهجوم قد أبلغوا وحذروا الشرطة سلفاً. فقط 250 شرطيًا انتشروا هناك في منطقة "أرمون هنتسيف" - "قصر المندوب" بأمر قائد شرطة منطقة "موريَه" التابعة للواء القدس.<br /><br />عندما قام شارون – زعيم المعارضة في حينه – بزيارته الاستفزازية إلى باحة المساجد في القدس يوم 28.9.2000، انتشر حوله 3000 شرطيّ. وعندما يزور القدس رئيس حكومة أجنبية يمكن أن يصل عدد رجال الشرطة المنتشرين في المدينة إلى 5000 وتتعطل حركة السير في المدينة. وفي المقابل، أمام هجمة عصابات "القرن الأسود" التي نادت في منشوراتها: "كفى كلامًا، حان وقت الفعل"، اكتفى المسؤولون بنشر قوة شرطة رمزية فقط. والأخطر من ذلك، أن قائد منطقة "موريَه" نفسه قد فسّر الأمر بقوله: "كان علينا أن نسمح لهم (للسفاحين) أن ينفّسوا الضغط". وما أراد هذا قوله بصراحة هو أن هجوم مئات المساعير وهم يصرخون شعارهم الدمويّ: "الموت للعرب" كان من وجهة نظر الشرطة، هجومًا مطلوبًا وحيويًا ومستدعىً. لقد استولى هؤلاء المجرمون على الشوارع وقذفوا البيوت بالحجارة وحطموا النوافذ ودمّروا خزانات المياه على الأسطح وكسّروا السيارات. وقد أفاد أحد السكان أنه شاهد ثلاثة من رجال الشرطة يقفون طيلة ساعتين مكتوفي الأيدي لا يحركون ساكناً، قرب بيته، عندما هاجمت مجموعة من تلك العصابة البناية وأعاثت فيها فسادًا. وقد اختبأ الشاهد نفسه وأولاده وأحفاده في غرفة داخلية وانتظروا يتملّكهم الرعب، على أمل أن يخرجوا سالمين بعد انقشاع الغيمة السوداء.<br /><br />إن الفارق الكبير بين نشر الشرطة عندما تحتاجها الحكومة في مهمّات الحراسة وتوفير الأمن، وبين الشراكة البكماء بين الشرطة وعصابات الشعب، في الوقت الذي يتعرض فيه آلاف السكان الفلسطينيين لخطر داهم، يشير إلى أن الفلسطينيين لن ينالوا أية نجدة من مؤسسات دولة إسرائيل. إنها شرطة نظام ينظر إليهم كأعداء. ورجال الشرطة الذين انتشروا في المكان وقفوا طيلة 3 ساعات ليتيحوا لعصابات "القرن الأسود" ممارسة هجماتهم من غير رادع.<br /><br />بعد انقضاء لحظات المفاجأة الأولى بدأ سكان جبل المكبّر بتنظيم أنفسهم وصدّ الهجمة بقوّة، فدارت في الشوارع معارك في مواجهة غزاة القرية. إنها بداية الطريق. فقط عن طريق تنظيم أنفسهم في مواجهة الأعداء يمكن لجماهير الشعب أن توفر لنفسها النجدة. في جبل المكبر وفي كل مكان، وفي كل الأماكن معًا، ستكون هنالك آلاف، بل عشرات آلاف الأيدي، وقبضة واحدة!<br /><br /><strong>اللجنة لأجل الجمهورية الديمقراطية العلمانية في كامل فلسطين</strong> </span></div>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-29573268046109268252008-03-19T09:20:00.005+02:002008-03-19T09:31:55.445+02:00<div dir="rtl" align="justify">מה היא ה"מאה השחורה"? בזמן המשטר הצארי ברוסיה, החל מתחילת המאה ה-20, חבורות של פורעים אנטישמיים גויסו ע"י ה"אוכרנה", המשטרה הפוליטית החשאית. האירגון הרשמי של ה"מאה השחורה" נקרא "האיחוד הלאומי הרוסי". ה"מאה השחורה" ארגנה, בעידוד ה"אוכרנה", פוגרומי דמים נגד ריכוזי יהודים ברוסיה ובאוקראינה.<br /><br />הפורעים שהתקיפו את הכפר הפלסטיני הודיעו מראש על מזימתם. הם הדביקו כרוזים על קירות הבתים בשכונות שלהם במערב ירושלים, וגייסו את אנשיהם בטלפון, והעיתונות התמלאה ידיעות אודות ההתפרעות העומדת להתחולל נגד ג'בל מוכאבר. אם כן, המשטרה ידעה. עד כדי כך ידעה ש"לא נתנה אישור לקיום ההפגנה". זאת אומרת שהיא אף הוזהרה ע"י המארגנים. מפקד "מרחב מוריה" של מחוז ירושלים של המשטרה הציב 250 מאנשיו בארמון הנציב.<br /><br />כאשר שרון, אז ראש האופוזיציה בישראל ביצע את עלייתו הפרובוקטיבית לרחבת המסגדים בירושלים ביום 28.09.2000, הוצבו סביבו 3000 שוטרים. כאשר ראש ממשלה זר מבקר בירושלים. מספר השוטרים המתפרסים בעיר עשוי להגיע ל-5000 וכל העיר פקוקה. לעומת זאת, מול המאה השחורה שקראה בכרוזים שלה : "די לדיבורים, עת לעשות מעשה", המשטרה הציבה כוח סמלי בלבד. חמור מזאת : אותו מפקד של משטרת "מרחב מוריה" הסביר את העניין : "צריך היה לתת להם [לפוגרומיסטים] לשחרר קיטור". מה שהוא רצה לומר בגלוי הוא שההתקפה על ג'בל מוכאבר ע"י מאות הפורעים שצרחו את סיסמת הדם שלהם :'מוות לערבים' היתה נחוצה, חיונית, ומתבקשת מבחינת המשטרה. הפורעים השתלטו על הרחובות, יידו אבנים בבתים, ניפצו חלונות, הרסו דודי שמש, שברו כלי רכב. תושב מהשכונה העיד ששלושה שוטרים עמדו במשך שעתיים באפס מעשה ליד ביתו כאשר קבוצת פורעים תקפה את הבניין ועשו בו שמות, ואותו עד, ילדיו, ונכדיו, הסתגרו בחדר פנימי וחיכו בחרדה שהגל העכור יעבור וישאיר אותם ללא פגע.<br /><br />ההבדל התהומי בין גיוס המשטרה כאשר ההמשלה רוצה אותה במשימות אבטחה לבין השותפות האילמת שלה למעשה עם הפורעים, כאשר אלפי תושבים פלסטינים עמדו מול סכנה ממשית, מצביעה עד כמה שום ישועה לא תבוא לפלסטינים ממוסדות מדינת ישראל. זאת משטרה של משטר הרואה בהם אויב. המשטרה שהיתה במקום נתנה שלוש שעות ל"מאה השחורה" כדי שיתפרעו בלא הפרעה.<br /><br />אחר רגעי ההפתעה הראשונים החלו התושבים להתארגן ולהחזיר מלחמה שערה. נוהלו ברחובות קרבות עם הפולשים. זאת תחילת הדרך. רק המוני העם המאורגנים נגד אויביהם יכולים להושיע לעצמם. בג'בל מוכאבר, ובכל מקום, ובכל המקומות יחד, יהיו אלפי, רבבות, אלפי ידיים – ואגרוף אחד ! </div><p align="justify"></p><div dir="rtl" align="justify"></div><div dir="rtl" align="justify"></div><div dir="rtl" align="justify"><strong>הוועד למען רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין</strong></div>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-44734081723207993202008-03-12T12:00:00.003+02:002008-03-13T22:56:06.691+02:00<div style="TEXT-ALIGN: justify"></div><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE"><strong>מאת: אלי אמינוב</strong></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE" style="color:#cc6600;"><strong>"תושבי שדרות, עוטף עזה ואשקלון (מ'גדל הפלסטינית) חייבים את מצוקתם רק לממשלתם, שהכניסה את תושבי רצועת עזה לגטו, לאותו סיר לחץ של מחסור מחריד, של הפצצות והפגזות יומיומיות, של הוצאות להורג ללא משפט, של ניתוק גמור מהעולם החיצון. ירי הקסאם אינו הסיבה לרצחנות הישראלית, אלא תגובה עליה"</strong></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">"אין בעזה אנשים לא מעורבים, כל האוכלוסייה תומכת במחבלים ומעניקה להם מחסה". משפט זה, שהשמיע אחד ממפקדי הצבא שהשתתפו ברצח ההמוני ברצועת עזה, שודר שוב ושוב ברשת ב' של קול-ישראל בערב ה-3.3.08, לא רק כדי להצדיק את הטבח האחרון, אלא כדי להכשיר את הקרקע לטבח הבא. כל אמצעי התקשורת הישראליים יצאו במסע תעמולה מזעזע המציב את המציאות על ראשה, הופך לבן לשחור ושחור ללבן ומאשים את הפלסטינים בזוועה שהמיטה עליהם ישראל. במסגרת מבצע הדיסאינפורמציה מחרימה ישראל את רשת אל-ג'זירה, שהביאה דיווחי אמת מעזה, ועתה היא מנהלת מסע הכפשה נגד עיתונאיה. עדר עיתונאי ישראל מתייצב לימין הממשלה ואינו מוכן להגן על עיתונות חופשית המוכנה להסתכן ולהביא את החדשות לביקורת הציבור.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">מאז השתלטות ממשלת חמאס על רצועת עזה נרתמה ממשלת ישראל למאמץ למגר אותה. ההנחיה לכך מגיעה כמובן מהממשל של בוש, כחלק ממלחמתו ההזויה ב"ציר הרשע". כך הצבא פותח סיבובי עימותים כל שבוע-שבועיים. הסיבוב האחרון נפתח ביום רביעי, ה-27.02.08, כאשר לאחר רגיעה של עשרה ימים שיגר כלי טיס ישראלי טיל שהרג חמישה אנשי הדרכה של גדודי עז-א-דין אל קסאם שהיו בנסיעה בחאן יונס. דובר הצבא טען שהם היו בדרכם לאתר שיגור של רקטות קסאם. זה בלתי אפשרי: חאן יונס שוכנת בדרום הרצועה, ואתרי השיגור הם בצפון הרצועה. מטרת הריגת המדריכים היתה לפתוח עוד סיבוב של עימות.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">הממשלה הישראלית הכניסה לעימות היזום חטיבת חי"ר (2,000 איש), חטיבת שריון, כוחות הנדסה להריסת בתים, וכמובן מסוקים, שחגו כל זמן הלחימה מעל זירות הקרב במחנה הפליטים ג'באליה וסג'עיה והמטירו אש. מקורות ממשלתיים לא הסתירו כי בצד המטרה הצבאית של "בניית מאזן הרתעה חדש בין ישראל לחמאס", היעד האמיתי של המבצע ושל אלה שיבואו אחריו הוא פוליטי: הפלת ממשלת חמאס. הריסת הבניין של משרד ראש הממשלה, שרוקן עוד קודם מכל תכולתו על-ידי הפעילים, היה איום עם מהות פוליטית ממוקדת.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">בחמשת ימי הלחימה נהרגו כ-120 בני אדם, כמחציתם אזרחים לא לוחמים, ומהם כ-20 ילדים. כמו כן נפצעו מאות. הצבא הישראלי נהנה מעדיפות טכנולוגית מוחצת. אותם אמצעים שהמדע ייצר לרווחתה של האנושות מופעלים על-ידיו למלאכת הרג והרס, להורדת אוכלוסייה שלמה לרמה תת-אנושית.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">ההתנהלות הרצחנית של ממשלת ישראל בעימותים הצבאיים עם האוכלוסייה ברצועת עזה היא המשך מדיניותה היומיומית כלפי אנשי עזה; מדיניות של כיתור ומצור, של שלילת הצרכים האנושיים הבסיסיים. הם אומרים: "נספק להם מצרכים חיוניים". גם זה איננו נכון. אבל אם היה השקר אמת, הם אומרים למעשה: אנחנו מתייחסים לפלסטינים כאל חיות בגן חיות. גם להן "מספקים צרכים חיוניים". המצב הבלתי אנושי שאליו דירדרה ממשלת ישראל את האוכלוסייה הפך בהכרח את הרצועה לסיר לחץ רותח.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">ירי רקטות הקסאם הוא בבחינת קילוחי הרתיחה הזאת. תושבי שדרות, עוטף עזה ואשקלון (מ'גדל הפלסטינית) חייבים את מצוקתם רק לממשלתם, שהכניסה את תושבי רצועת עזה לגטו, לאותו סיר לחץ של מחסור מחריד, של הפצצות והפגזות יומיומיות, של הוצאות להורג ללא משפט, של ניתוק גמור מהעולם החיצון. ירי הקסאם אינו הסיבה לרצחנות הישראלית, אלא תגובה עליה.</span> </p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">בשנתיים האחרונות, מאז הבחירות שבהן ניצח חמאס, הרגו הכוחות הישראליים כ-900 אנשים ברצועה, מחציתם אזרחים לא-חמושים, וזה בלי לספור את 120 הקורבנות החדשים. לעומת זאת, בצד הישראלי של "גדר המערכת" נהרגו על-ידי הקסאמים ארבעה תושבים. המספרים מדברים בעד עצמם. כעת מודיע שר הטבחים ברק כי "תושב אש לכל מקורות הירי", כלומר ירי תותחים מסיבי יפתח ישירות על ריכוזי אוכלוסין.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">מערכת התעמולה הישראלית על כל אגפיה, המפיצה שקרים המטילים על הקורבנות את האחריות לרציחתם, נהנית מגיבוי של האימפריאליזם האירופי, אימפריית הרשע האמריקאית וסוכנות חבר השודדים של האו"ם. אך אנו איננו מתכוונים לשתוק. במלחמת החורמה נגד העם הפלסטיני הצליחה ישראל אף להסתיר את כוונתה להקריב את גלעד שליט כדי לא לשחרר שבויים פלסטינים. יהיה הדבר אות לכל אם ישראלית השולחת את בנה לצבא.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: justify"><span lang="HE">מעגל הדמים יישבר רק כאשר תפסיק ישראל את הטרור הרצחני נגד הפלסטינים ותכיר בזכות המלאה שלהם להגדרה עצמית.</span></p>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-17991475592327429472007-11-07T12:00:00.008+02:002008-03-13T23:12:36.770+02:00<div dir="rtl" align="justify"><strong>מאת: אלי אמינוב</strong></div><p></p><div dir="rtl" align="justify"><strong><span style="color:#cc6600;">"תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים"</span></strong></div><div dir="rtl" align="justify"><br />השנה אנו מציינים מלאת שישים לתחילת הנכבה הפלסטינית, שראוי לציינה מיום החלטת החלוקה בנובמבר 1947. היתה זו החלטה בלתי חוקית, שגזרה את חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הסיבה להחלטה זו, כמו הסיבות להתכחשות הכמעט מוחלטת לשואה הפלסטינית, מקורה בהסכמת המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ארה"ב ובריה"מ, לקחת את פלסטין ההיסטורית מידי תושביה המקוריים ולהעבירה לידי המתיישבים היהודים שהתנחלו בפלסטין בחסות האימפריאליזם הבריטי. התפקיד שייעדו המעצמות למדינה החדשה היה שמירה על פיצול המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, כדי להקל על השליטה בהמונים הערבים. זו המסגרת שבה יש לבחון את כל מה שקרה לעם הפלסטיני מאז ועד היום.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />סיבה נוספת להתייחסות המינורית והספורדית לשואה הפלסטינית היא העדר זיכרון מאורגן של העיר הפלסטינית בשיח על הנכבה. העדר זה גזל מן השיח האמור את הבסיס רב-העוצמה של זכר השמדת הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות. מחיקת הערים, כמו סילוקן מן הזיכרון הלאומי, הינם פרי מאמץ מתמשך של דה-אורבניזציה יסודית, מחושבת ורבת-פנים, הנמשכת זה שישים שנה.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />תהליך הקולוניזציה של פלסטין והחלפת אוכלוסייתה המקומית במהגרים/מתנחלים, שנמשך כמאה שנה, זכה בשנים האחרונות להארה מחודשת, לראשיתה של חקירה רצינית ולהתעניינות אקדמית הולכת ומתגברת. ברם, פן מרכזי אחד של תהליך הנישול והטיהור האתני נשאר לוט בערפל: יחס הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההיסטורית ומן הזיכרון הלאומי, וכן המאמצים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה מחדש.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה, האימפריה הבריטית, כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית היתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך הדיפרנציאציה החברתית שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי החלה ליצור מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטיים. כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 34% בסיום המנדט. יחסית למזרח התיכון היה שיעור העיור של האוכלוסייה בפלסטין גבוה במיוחד. גם מבחינה טכנולוגית היתה פלסטין מן המתקדמות במזרח התיכון. לדוגמה, רמת המינוע – מספר המכוניות לאלף תושבים – היתה גבוהה בחברה הערבית הפלסטינית מכל מדינות האזור מלבד לבנון, ועלתה על זו של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה באוכלוסייה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן. הערים, ששימשו כצומת המחבר את החברה המקומית עם התמורות, החידושים, ההמצאות והרעיונות בעולם כולו, נעשו לבית-היוצר של הרעיונות הלאומיים.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />בשנת 1946 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש, ובשלוש מתוכן הגיעה האוכלוסייה הערבית לכ-70 אלף נפש: יפו, חיפה וירושלים. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי-קולנוע, בתי-קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאוד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על-ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. שכבה זו התנגדה לציונות, ואף יצאה לעתים קרובות בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית, שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי-המלוכה הערביים ואף לציונות, אך מעולם לא התנתקה ממנה פוליטית ולא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת סיפקה שכבה זו את המנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, הן בגרסתה הכלל-ערבית והן בזו הפלסטינית. חשיבותה של שכבה זו במרקם הלאומי הפלסטיני היתה גבוהה, ולכן אין פלא כי אוכלוסייה זו ובית-הגידול שלה – "העיר" – זכו בשל כך לשנאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה: הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלוש הערים הגדולות – יפו, חיפה וירושלים – כבר בדצמבר 1947 מצביע על מדיניות אחידה: ראשית פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. שנית, פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ"ל על פועלים ערבים בבתי-הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בכיכר השעון ביפו על-ידי הלח"י ב-4 לינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 בינואר 1948 בידי ההגנה; ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלוש הערים הראשיות. למחרת עבר משוריין של ההגנה בשכונת טלביה בירושלים ודרש ברמקול מהתושבים הערבים לעזוב את השכונה. חלקם אמנם עזבו. האוכלוסייה המפוחדת והלא-מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיני הצבא הבריטי. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני של האוכלוסייה הערבית באופן מלא היתה טבריה. החל מאמצע מרץ 1948 מתגברים מעשי ההתגרות של אנשי ההגנה בערבים במסגרת מה שכונה "תוכנית ד'". ב-16 באפריל יוצאים הבריטים מהעיר, וההגנה תוקפת את היישוב נאסר אל-דין, הנמצא במחצית המורד לטבריה, ורוצחת את הפצועים והשבויים. מתחילה הפגזה על החלק הערבי, והבריטים מציעים לפנות את האוכלוסייה הערבית. ב-18.4.48 יוצאת השיירה את העיר טבריה. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />בירושלים, לאחר טבח דיר יאסין ב-9 באפריל 1948, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסייה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ושיח' באדר (היום הכנסת, משרדי הממשלה ובית-המשפט העליון). הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך שבו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות". האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה סולקה ברובה עוד בחודש אפריל, מתחת לאפו של השלטון המנדטורי הבריטי. כדי להמריץ את בריחת התושבים הערבים שנשארו בבתיהם בירושלים, דאגה הסוכנות היהודית להפיץ שמועה כי רכושם של הערבים שעזבו את בתיהם בגלל המלחמה יוחזר לידיהם עם תום הקרבות ("ידיעות אחרונות", 4.5.1948). מובן שהיתה זו אגדה. עם תום הקרבות נותרו בכל הערבים הערביות, כולל יפו, לוד, רמלה והערים שנזכרו קודם, פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חדלה מלהתקיים. העדרה איפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה שהוסגה אחורה דורות רבים.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />הערים היחידות שבהן נשארה אוכלוסייה בסדר גודל משמעותי היו נצרת ומג'דל-גד. בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, ולכן דחסו לתוכה פליטים מן הסביבה כדי למהול את היסוד העירוני באוכלוסייה חדשה ובלתי אורבנית. במג'דל-גד היה הטיפול שונה לחלוטין. העיירה, שכרבע מאוכלוסייתה נשאר במקום לאחר המלחמה, הפכה למעין מרכז סיוע לאותם פליטים שגנבו את הגבול במטרה לקצור את שדותיהם או לקחת דברים שהשאירו מאחור. הממשל הצבאי העביר למג'דל חמולה של משתפי-פעולה בדווים ממשפחת ג'וואריש, כדי שיפקחו על תושבי העיירה. הדבר הצליח רק במידה חלקית, וגורל התושבים נחרץ. ב-17.8.1950 קיבלו תושבי מג'דל צווי גירוש, ובנוכחות חיילי צה"ל נדרשו לחתום על הצהרות שלפיהן הם עוזבים את בתיהם מרצונם החופשי. עד חודש אוקטובר של אותה שנה הועברו כולם לרצועת עזה. על חורבות בתיהם נבנתה העיר אשקלון.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש (בשל היותן המוקד לגיבוש התודעה הלאומית הפלסטינית) היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. העיר, הצומחת, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, על-ידי יחידים היוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות, היתה מאז ומתמיד איום על הזהות הישראלית הבנויה על המיתוסים הציוניים. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית ופרימיטיבית. אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מזעזע שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית והורס את כל הצדקותיה. לכן מקדישה ישראל שיטות ותחבולות שונות למניעת אורבניזציה של החברה הפלסטינית. בחברה הפלסטינית של 1948 התבטא הדבר בעיקר במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח, השקעות מינימום בחינוך ונחשול מכוון של האוכלוסייה, טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי-פעולה, רדיפת אנשים בעלי השקפה לאומית או קומוניסטית ובידול ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות, כולל המצאת "לאום" דרוזי. ברור לחלוטין כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />תהליכי הדה-אורבניזציה מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67', אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתי והרג מתמשך של פעילים ואזרחים. הוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט והשמדה של אותם מנהיגים המתנגדים להפוך למשתפי-פעולה מאפשרות לאבחן את התהליך כולו כג'נוסייד. פרישת מעשי הטבח הג'נוסיידי על פני שישים שנה, שבמהלכן הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת לעם של פליטים, חייבת להביא אותנו ללימוד מדוקדק של ההיסטוריה הפלסטינית האמיתית, כדי לא לחזור על שגיאות העבר. יהיה זה מעודד אם מאמר זה יפתח דיון עומק בנושאים שהעליתי.</div>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-24131383638371154462007-05-01T12:00:00.001+03:002008-03-13T23:15:41.385+02:00<p align="justify"><strong>מאת: אלי אמינוב</strong></p><p align="justify"><strong><span style="color:#cc6600;">האם פושעי המלחמה שהוציאו את הצבא למלחמה נמהרת ומיותרת, שנכשלה, התבלבלו בשל התנגדות בשארה למלחמה? האם בשארה אשם שהצבא הנכשל יצא לפרק את לבנון למין עיראק בזעיר אנפין למען הסדר האמריקאי, ואילו צבאו של נסראללה הגן על מדינת לבנון ועל אזרחיה?</span></strong></p><p align="justify">מסע ההסתה והשיסוי נגד עזמי בשארה מציג בבהירות מביכה את מדינת ישראל כמדינה חולה. מדינה שהמשטרה שלה, ממשלתה, מנגנוני הדיכוי שלה, מוסדותיה הנבחרים ומערכת התקשורת שלה, על כל גווניה, מורעלים בגזענות. אישיותו של בשארה וגורלו האישי אינם משחקים תפקיד בעניין הזה, כמו שלא שיחקו כל תפקיד בעלילת דרייפוס. הוא פשוט נבחר להיות דריפוס שלנו. ההסתה והעלילה נגדו, כמו רדיפתו, מיועדות להפחיד את האוכלוסייה הפלסטינית כולה, ובעיקר את "ערביי 48'", ליצור דה-לגיטימציה של שאיפותיהם האזרחיות והאנושיות, לכופף את הנהגתם ולהכין את דעת הקהל הישראלית לחזונם המתועב של כהנא, גנדי וליברמן.</p><p align="justify">הניסיון העדין והרפה של הנהגת הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל להעלות לדיון כמה שאלות על צורתה של הדמוקרטיה הישראלית גרם לתגובה היסטרית, חסרת כל פרופורציה, במחנה הציוני. הניסיון להציע כי חוקים הנוגעים לכלל האזרחים, ובעיקר אלה העשויים לפגוע במיעוט הלאומי הפלסטיני, לא יעברו ברוב אוטומטי, אלא לאחר התייחסות לעמדות המיעוט, ובעיקר לעובדה שזו גם מולדת, לא התכוון לזעזע מוסדות ארץ, לא ניסה לבטל את הגדרת המדינה כדתית, ואפילו לא התיימר להפריד את הדת מן המדינה. מסמך החזון, הצעת ה"חוקה לכל" ומסמכים אחרים אינם חולקים על ההכרה כי המדינה היא מדינת הרוב. הם רק מציעים טיפ-טיפה יותר שוויון. </p><p align="justify">על-פי השמועות הסלקטיביות שמשחררים השלטונות במסגרת מסע ההפחדה נאמר כי בשארה יואשם במסירת ידיעות לאויב בזמן המלחמה האחרונה. כמה משעשע. האם פושעי המלחמה שהוציאו את הצבא למלחמה נמהרת ומיותרת, שנכשלה, התבלבלו בשל התנגדות בשארה למלחמה? או אולי הפקירו אולמרט ושריו בקור רוח ובכוונה תחילה את תושבי צפון הארץ לקטיושות כדי לקבל תקשורת יותר "מאוזנת" בחו"ל? משהו שיראה כמה אזרחינו מסכנים ולא רק הלבנונים? האם בשארה אשם שהצבא הנכשל יצא לפרק את לבנון למין עיראק בזעיר אנפין למען הסדר האמריקאי, ואילו צבאו של נסראללה הגן על מדינת לבנון ועל אזרחיה? כמעט משעשע, לולא הקורבנות: "דמוקרטיה" אתנית גזענית תוקפת את אזרחי לבנון, ומי שמצילם הוא ארגון התנגדות אסלאמי! אלה האחראים על מותם של מאות ישראלים ואלפי לבנונים מצאו קורבן מתאים: עזמי בשארה יהיה השה לעולה בשל הכישלון בלבנון, בשל הסירוב לזחול לרגלי השמאל הציוני ובשל ההשפעה ה"רעה" המיוחסת לו על האוכלוסייה המקורית של הארץ, הרוצה בדמוקרטיה, חירות ושוויון.</p><p align="justify">במשך 11 שנה שירת בשארה "שירות לאומי" יחיד במינו, במוסד המשמר את חלוקת פלסטין והמבטא בבירור את משטר האפרטהייד. הוא האמין שאם ינסה לפעול באותו דמה בית-נבחרים הקרוי "כנסת ישראל", יוכל לתרום להרחבת הבסיס החוקתי של מושג האזרחות ולקדם את הזכויות של האוכלוסייה המופלית. על הנאיביות שלו נענש בתוקפנות, עלבונות, שנאה ונסיונות בלתי פוסקים לדה-לגיטימציה ושלילת זכויות. הישגיו הסתכמו כמי שעמד וזרק אפונים על הקיר: אפס.</p><p align="justify">ביום שנתפרסמו ההאשמות המגוחכות נגד בשארה פירסם העיתון "לאנשים חושבים" את הצעתו הגזענית של גלעד שרון, הקוראת לגרש את אזרחי טייבה יחד עם אדמתם מהמדינה היהודית, וכי אחד משרי קדימה, עתניאל שנלר, כבר עובד על פרטי יישום הטרנספר – במשכורת ממשלתית. אנו, הרואים את הארץ הזאת כמולדת משותפת, מצטרפים להגנה מוחלטת על עזמי בשארה ועל הפלסטינים. </p><p align="justify">את מוסדות האפרטהייד של ישראל לא ניתן לשפר, כמו שלא ניתן לעשות כובע פרווה מזנב של חזיר. יש להחליפם במוסדות דמוקרטיים המייצגים את כלל האוכלוסייה, המורכבת מאזרחים שווים. הפשרה ההיסטורית היחידה האפשרית בין קהילת המתנחלים שהשתלטה על הארץ ובין עם הילידים שהודח ממנה היא הקמת מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטח הארץ, החזרת הפליטים, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון. במלים אחרות, מדינה של כל אזרחיה אינה יכולה להיות אלא רפובליקה חילונית דמוקרטית. תקוותי שבשארה יצטרף ללוחמים למען מטרה זו. </p>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-32903478549418588462006-08-06T12:00:00.004+03:002008-03-13T23:25:41.285+02:00<div dir="rtl" align="justify"><strong>מאת: אלי אמינוב</strong></div><div dir="rtl" align="justify"><strong></strong></div><p></p><div dir="rtl" align="justify"><span style="color:#cc6600;"><strong>שרת החוץ האמריקאית הגיעה לישראל כמצביא העליון במלחמה זו, הבא לדרבן את חיל המשנה העצל שלו ולנזוף בו שאינו מצליח לסיים את המלאכה שהוטלה עליו. היא אף הזהירה כי לארה"ב יש חלופות אחרות. כמעשה חסד קיבלה ישראל זמן נוסף, אך איבדה את הבכורה במערכת התוקפנות האימפריאליסטית. ארה"ב עשויה לשנון כיוון ולנסות לרכוש את סוריה, אפילו דרך אילוץ ישראל לשלם את המחיר לקנייתה של סוריה בנכסי נדל"ן כבושים</strong> </span></div><div dir="rtl" align="justify"><br />זה למעלה משלושה שבועות שישראל כותשת ללא הרף, בעזרת הפצצות והפגזות חסרות תקדים, את דרום לבנון, את דרום ביירות ומערבה ואת בקעת הלבנון, הורסת כפרים, כבישים, גשרים, תחנות חשמל, משאבות מים, בתי-חולים ותחנות ממסר, והופכת את לבנון לעיי חורבות. כ-800 אלף איש ואשה הפכו לפליטים חסרי בית, והם מתקבצים ברחובות צור, צידון וביירות. אין להם לאן לחזור. הזקנים והחולים נעזבו מאחור בשל אי-היכולת לגרור אותם ברגל בשבילי עפר למקום מבטחים. למעלה מאלף אזרחים, ביניהם נשים וילדים, נהרגו, ועימם מעט אנשי חזב אללה. תנועת הגרילה הגיבה על הפצצות חיל האוויר הישראלי בשיגור אלפי טילים וקטיושות על השליש הצפוני של ישראל.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />הטענה שישראל נלחמת רק נגד חזב אללה נתגלתה כתרמית. מכונת ההרג וההרס הישראלית התעלתה על פשעיה בעבר, והוציאה לפועל תוכנית אופרטיבית שהתגבשה בשנתיים האחרונות ("אבני אש" ו"שילוב זרועות 1"). התוכנית מקדמת מעורבות ישראלית ב"סדר החדש" בלבנון, הבנוי על המתכון האמריקאי בעיראק: פירוק האומה הלבנונית לעדות דתיות מסוכסכות, קביעת הרכב הממשל הלבנוני וסלילת הדרך להיערכות האמריקאית מול סוריה ואירן. הרס התשתיות בלבנון נועד להחריף את תנאי החיים של ההמונים וליצור שוב תנאים למלחמת אזרחים. זו הסיבה שישראל פוגעת באופן כה חמור בתשתית החומרית והאנושית של לבנון. הטבח בכפר קאנא גם הוא פרי המדיניות הזו, הרואה בערבים כולם בעיה דמוגרפית ולא בני-אדם. זו מהותה של הציונות וזו הקונספציה האמיתית של מדינת היהודים. מול ההרג וההרס ההמוניים, הטענה שחטיפת שני חיילים והריגת שלושה היא העילה לתוקפנות התגלתה כשקר גס. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />מן הרגע הראשון במלחמה הזו נחשפה ישראל כעושת דברה של ארה"ב, שגייסה עבורה זמן נוסף להרג ורצח. ההתנגדות הנחרצת של בוש להפסקת אש, נכונותו לשלוח חימוש מתוחכם בכמות גדולה כדי לאפשר לישראל "לסיים את מלאכתה" באותו סגנון שבו פעלה ארה"ב להחרבת עיראק, הטלת וטו על כל החלטה המגנה את ישראל – כל אלה מאשרות זאת בדייקנות.<br />המלחמה חשפה שוב את אופיו של השמאל הציוני, שכל תפקידו הוא הצדקת פשעי הציונות בכיסוי "שמאלי". "אנשי הרוח" הפובליציסטים והבדרנים מגינים על המלחמה למען השלטת "הסדר החדש" האמריקאי באזור; מלחמה שישראל החלה בעזה נגד הפלסטינים, מלחמה שמטרתה ריסוק החברה הפלסטינית והפיכת אנשיה לאבק אדם, שעברה גם לחזית הצפון. אותה מלחמה שישראל מנסה לגרור אליה גם את סוריה. לכן כה אופייני הדבר שמנהיג השמאל יוסי ביילין הציע בגלוי לממשלת אולמרט-פרץ להוסיף את סוריה ליעדי המלחמה. ביילין ממלא כעת אותו תפקיד של עקיפת הממשלה מימין, כשם שמילא אורי אבנרי במלחמת יוני 67, כשדרש לעלות על דמשק. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />הקבוצה הצבועה ביותר באותו שמאל הם אותם "רדיקלים" המתנאים בהיותם חילונים ושונאי מתנחלים, והמסתירים את תמיכתם בציונות תחת הפליאה שהם מפנים כלפי אלה שרואים בלוחמי ההתנגדות בלבנון לוחמי שחרור. "איך חילונים מתקדמים כמוכם יכולים לתמוך בתנועה פונדמנטליסטית אסלאמיסטית ריאקציונרית?". בכך מגלים הם לא רק את תמיכתם בציונות, אלא את בורותם הפוליטית. נוכח רצונה של ארה"ב להמיס את מדינות הלאום באזור ולפוררן לעדות דתיות, מי שמגן על העם הלבנוני ועל המדינה הלבנונית מול הכוחות האימפריאליסטים הם לוחמי חזב אללה, ואין זה משנה מהי האידיאולוגיה שלהם.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />המלחמה חשפה גם את נכונותם של אמצעי התקשורת ההמוניים בישראל, בעיקר זו האלקטרונית, לשמש סוכני משנה של דובר צה"ל, הן בכפיפות לציוויי הממשל, הן בהגנה על השתוללות ישראל בלבנון, כולל הרס מכוון של מגדל התקשורת של הטלוויזיה שם, והן בהסתמכות על אוסף של גנרלים "מומחים" – בעיקר כאלה שגררו אותנו למלחמת לבנון הקודמת, שיצרה את חזב אללה והעניקה לו לגיטימציה. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />זאת, נוסף לעובדה שמלחמה זו נערכת, מבחינת ישראל, בתנאים הבינלאומיים הנוחים ביותר. לא רק ארה"ב עומדת מאחוריה, אלא גם מדינות אירופה, שתלותם בארה"ב גברה בשל העלייה במחירי הנפט, וגם המשטרים הערביים הקשורים בטבורם לאימפריאליזם תומכים למעשה בישראל ללא בושה. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />הרטוריקה של ראש הממשלה ומקורביו נועדה לחפות על חוסר יכולתו של הצבא לסיים במהירות את שהוטל עליו. למעלה משבועיים התפלשו כוחות הקרקע של ישראל בשלושת הקילומטרים הראשונים בשטח לבנון, ולא הצליחו למגר את כוחות ההתנגדות. הם גם אינם מסוגלים עדיין למנוע ירי טילים על האוכלוסייה האזרחית בצפון, שכשליש ממנה עזב את האזור וירד דרומה. שוב אלה שנשארו מאחור הם העניים ביותר, הקשישים, הנכים והחולים, ממש כמו בלבנון. מאז מלחמת 1948 לא נזקקו תושבי ישראל לפנות כשליש משטח המדינה. ישראל, שיצאה להרפתקה הלבנונית כדי לשוב ולרכוש את מקומה ככוח הראשי של ארה"ב באזור, נכשלה כישלון חרוץ. העולם כולו ראה כיצד ארגון קטן המונה כמה אלפי לוחמים חוסם במשך שבועות את התקדמותו של הצבא הישראלי האדיר.</div><div dir="rtl" align="justify"><br />שרת החוץ האמריקאית הגיעה לישראל כמצביא העליון במלחמה זו, הבא לדרבן את חיל המשנה העצל שלו ולנזוף בו שאינו מצליח לסיים את המלאכה שהוטלה עליו. היא אף הזהירה כי לארה"ב יש חלופות אחרות. כמעשה חסד קיבלה ישראל זמן נוסף, אך איבדה את הבכורה במערכת התוקפנות האימפריאליסטית. ארה"ב עשויה לשנון כיוון ולנסות לרכוש את סוריה, אפילו דרך אילוץ ישראל לשלם את המחיר לקנייתה של סוריה בנכסי נדל"ן כבושים (הסדר שבו החזרת הגולן תעמוד על הפרק). יהיה ההמשך אשר יהיה, כאשר השוטר המזרח תיכוני נזקק לכוח שיטור בינלאומי להגנה עליו, מוכח לכל כי הנכס האסטרטגי של האימפריאליזם הולך והופך לנטל. </div><div dir="rtl" align="justify"><br />מסיבות אלה רואים ההמונים באזור, הן אלה הנתונים לדיכוי הישראלי והן נתיני המשטרים הערביים, את לוחמי חזב אללה כנציגיהם הישירים מול כל כוחות הדיכוי. בני כל העדות בלבנון תומכים כיום בחזב אללה, וכן המפלגות הפוליטיות. שוב הוכח כי ישראל, הנציגה המרכזית של הסדר האזורי, משמשת בעל-כורחה זרז לאותם כוחות המוניים, אשר בהתארגנותם ובמאבקם עלולים להחיש את כליונה. </div>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-62770993603652029392006-07-16T23:26:00.002+03:002008-03-13T23:29:39.948+02:00<p align="justify"><strong>מאת: אלי אמינוב</strong></p><p align="justify"><span style="color:#000000;">הפלישה הישראלית ללבנון וההרס שזורע הצבא הישראלי בתשתית האזרחית והאנושית של המדינה לא נועדו רק לנקום את כבודו האבוד של הצבא או אפילו לנסות להחזיר את החיילים השבויים. הם נועדו בראש וראשונה למחוץ את כוחה של ההתנגדות הלבנונית לקראת הוצאה לפועל של תוכניות האימפריאליזם האמריקאי נגד אירן וסוריה. יתרה מזאת: מה שמכנה צמרת מדינת ישראל – מראש הממשלה ומטה, עד זוטרי הכתבים – "שיקום יכולת ההרתעה של צה"ל", אינו אלא כינוי מכובס ליכולת הכרעה מהירה. זו אמורה להוכיח לארה"ב שישראל היא עדיין נכס אסטרטגי אמריקאי ולא נטל, וזאת לשם הבטחת שילובה במהלכים הצבאיים והפוליטיים הבאים שיוזם האימפריאליזם באזור, בעיקר לאור הכשלונות בעיראק.</span></p><p align="justify">כפי שהתהדרה השרה ציפי ליבני, חביבת השמאל הציוני בטלוויזיה הישראלית, התוכניות למחיצת חזב אללה ולרצח מנהיגיו היו מוכנות זמן רב לפני חטיפת החיילים. דבר זה אינו מפליא איש, שכן זה 16 שנה שישראל נדחקת החוצה מהפעילות הצבאית של האימפריאליזם במזרח התיכון. אי-יכולתה לדכא במהירות את האינתיפאדה הראשונה הביאה את ארה"ב למנוע את שיתופה במלחמת המפרץ הראשונה. יתרה מזאת: באותה מלחמה נטלה ארה"ב מידי ישראל אף את הזכות להגן על בטחונה שלה ונטלה לידיה את השמירה על בטחונה. ישראל אף לא הורשתה להגיב על ירי הסקאדים ונגזר עליה לשתוק כאשר טילי הפטריוט האמריקאיים נכשלו ביירוט הטילים העיראקיים. בכל התקופה הזאת השקיעו האמריקאים למעלה מחמישים מיליארד דולר בשמירה על יתרון הצבא הישראלי על צבאות העולם הערבי, השקעה ללא קבלת תמורה פעילה. אין פלא שבתוך הממסד האמריקאי התחילו חוקרים שונים לערער על ההשקעה העצומה בישראל חסרת התועלת.</p><p align="justify">במהלך השנה האחרונה הזהיר חזב אללה את ישראל פעמים רבות כי בשל אי-קיום ההסכם עימו מצד ישראל ובשל אי-החזרתם של שבויים לבנונים, מתכוון הארגון לחטוף חיילים "כקלפי מיקוח", כפי שנהגה גם ישראל. חזב אללה הוציא את איומו לפועל בהצלחה רבה, והצבא פלש ללבנון תוך הבטחה של מפקדי הצבא "להסיג את לבנון עשרים שנה אחורה".</p><p align="justify">מאז הפלישה נהרס נמל התעופה של ביירות, נהרסו כבישים וגשרים, הוטלו סגר ומצור על לבנון כולה, מאות אלפי אנשים הוברחו מבתיהם, הופצצו שכונות מגורים ונהרגו אזרחים רבים. ישראל הכריזה מפי שריה השחצנים כי נסראללה וחאלד משעל מועמדים להוצאה להורג ללא משפט. בתגובה להתקפה נשלחו טילים מלבנון לכל יישובי וערי הצפון, ואזרחים ישראלים נפגעו.<br />יכולת ההבחנה ותפיסת המציאות של ההנהגה הישראלית אבדו לחלוטין. היא אמנם נהנית כרגע מתמיכת השמאל והימין הציוני, העיתונות היומית ואמצעי התקשורת, דעת הקהל הנעה בין היסטריה לאופוריה, וכמובן תמיכת הממשל האמריקאי. אולם, עליית מחירי הנפט ביומיים האחרונים והחרדה של הבורסות בישראל ובארה"ב מקטינות את מרווח התמרון של אוסף שואפי הקרבות בצמרת הישראלית. הנחת העבודה של צמרת זו בנויה על האשליה שההמונים הפלסטינים הובסו בשלב זה. זוהי שטות מוחלטת. למרות המהלומות הכבדות והאכזריות הברברית נגדם, ההמונים ממשיכים לחפש הנהגה נאמנה שתוכל להובילם לניצחון.</p><p align="justify">המלחמה בלבנון לא הקטינה את ממדי ההרס והרצח שישראל זורעת ברציפות ברצועת עזה. ביממה האחרונה נרצחו שם 26 אזרחים, בתוכם משפחה בת תשע נפשות. יממה קודם לכן נרצחו 24 בני אדם. "הישגים מצוינים", קרא עמיר פרץ, פושע המלחמה החדש, כשנודעו לו עובדות אלה. עלוב הנפש, שחוגים רחבים בשמאל הציוני ראו בבחירתו לראשות מפלגת העבודה פתיחת עידן חדש, הפך תוך יממה לחביבו הנערץ של הרוצח הוותיק אפי איתם. אשר לחיילים השבויים ששימשו כביכול עילת הפעולות, הרי שאיש חוץ ממשפחותיהם אינו מתעניין בגורלם, בוודאי לא ההנהגה הישראלית, השבויה בחזיונות גדלות כיצד לחזור ולהיות כלב השמירה המועדף של ציר הרשע האימפריאליסטי ולגרור את המזרח התיכון למרחץ דמים חדש.</p><p align="justify">את מחול המוות הנוכחי ניתן להפסיק רק עם שחרור השבויים הלבנונים והפלסטינים תמורת השבויים הישראלים, הוצאת הכוחות הישראליים מיד מלבנון, מעזה ומהגדה המערבית הכבושה, והסרת המצור מעל לבנון ורצועת עזה.</p>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8221393784523439106.post-53408750175995564292006-06-29T23:31:00.003+03:002008-03-13T23:36:20.617+02:00<div align="justify"><strong>מאת: אלי אמינוב<br /></strong><br />כאשר חדרה יחידה מבצעית "נבחרת" של צה"ל לחאן יונס בסוף השבוע וחטפה שני לוחמי חמאס מביתם, לא חלם איש בישראל כי תוך יומיים תשיב לה תנועת ההתנגדות הפסלטינית באותו מטבע, ובפעולה של יחידה מובחרת פלסטינית תחטוף חייל ישראלי ותיקחהו בשבי. הסערה שפרצה בעקבות זאת זעזעה את ראשי הממסד הצבאי והפוליטי. הרמטכ"ל, גנרל אטום מוח, בעל מנטליות של סוהר קולוניאלי, קבע: "זה מעשה טרור"; ראש הממשלה ממרומי גמדותו המוסרית, המגדיר רציחות יומיומיות של אזרחים פלסטינים כפעילות מוסרית, הודיע כי שום משא ומתן לא יתקיים עם החוטפים; ואילו שרת החוץ הענוגה יצאה למסע הסברה המציג את המלחמה הטוטאלית באוכלוסיה הפלסטינית כחתירה לפתרון מדיני, שהוא בעיני ההנהגה הישראלית המשך המלחמה באמצעים אחרים.<br /><br />בעת כתיבת שורות אלה מתרחשת הפלישה הישראלית רבת ההיקף לרצועת עזה. המטרה היא כביכול לשחרר את החייל הישראלי השבוי, אך הסיבות האמיתיות הן הענשת האוכלוסיה הפלסטינית על שלא נכנעה לטרור הישראלי, רצח מנהיגים פלסטינים בדרגים שונים, זריעת הרס ואימה, כמו גם גם להביא, "מבלי להתכוון" כמובן, למותו של החייל הישראלי השבוי. כך לא תצטרך ישראל להכנס למשא ומתן על שחרורו ותוכל לרחוץ בנקיון כפיה.<br /><br />הפעולה הצבאית אינה כל הסיפור. המתקפה הישראלית כוללת את הפסקת החשמל, המים והמזון ודרישה מהתושבים להסתלק מהאזורים אותם מכתר הצבא ולנוע ממקום למקום. זהו גזר דין מוות לאלפי חולים, זקנים וחלשים. גטו עזה ילמד לדעת שוב את ידו הקשה של עם האדונים.<br /><br />ישראל מאיימת גלויות, קבל עם ועולם, על ההנהגה הפלסטינית הנבחרת בהוצאה להורג ללא משפט. זאת למרות שמאז עלתה ממשלת חמאס לשלטון, גילו ראשיה "אחריות" המובילה אותם במסלול גזור מראש להשתלבות בהסדר האמריקני. טעותם הראשונה הייתה שהסכימו להשתתף בבחירות בתוך הבנטוסטאנים הנשלטים על ידי ישראל במקום לדרוש בחירות כלליות ומלאות של כל העם הפלסטיני, על חלקיו השונים שרק לו הזכות לקבוע את הנהגתו הנבחרת. ההסכמה לבחירות היתה בעצם הסכמה לחלוקת פלסטין. מכאן ואילך מוכנה חמאס להעניק לישראל הפסקת אש ארוכה, אם תיסוג לגבולות 67. קידוש גבולות החלוקה שהביאה את הנכבה הפלסטינית מצביעה כי מתוך "אחריות" עלולה תנועת חמאס להתכופף בפני הכוחות השולטים באזור גם בשאלת השיבה. שאלת השיבה היא מרכזה של השאלה הלאומית הפלסטינית ובלי קבלתה ומימושה לא יתכן שום פתרון לסכסוך.<br /><br />ואבו מאזן? שותפו של יוסי ביילין לוויתור על זכות השיבה, המנהיג הנבחר המתנשק עם אולמרט כשדמם של ילדי עזה נשפך ברחובות, שקיבל מישראל וירדן אלפי כלי נשק להקמת מיליציה נשיאותית נגד הממשלה הנבחרת, יושב בצד ומחכה לשעתו הגדולה, שלא תבוא לעולם.<br /><br />הדרך הצודקת והנכונה ליציאה ממעגל הדמים הנוכחי, היא שחרורם המיידי של כל האסירים הפלסטינים תמורת השבוי הישראלי והוצאת צה"ל מכל השטחים הכבושים.</div>הבמה הדמוקרטיתhttp://www.blogger.com/profile/15994689395809397060noreply@blogger.com