יום שישי, 9 באפריל 2010

די לנישול והגירוש משיח' ג'ראח!

די לנישול והגירוש משיח' ג'ראח!

די לטיהור האתני מטעם המדינה היהודית!

האלטרנטיבה היחידה: רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ

המתנחלים המתמקמים בחסות החוק והמשפט של המדינה היהודית בבתיהם של הפלסטינים המגורשים, פועלים כשליחים של ממשלת נתינהו-ברק-ליברמן. ההיגיון של "מדינת העם היהודי" עובד בכוח של ברזל. המשטרה, משמר הגבול, השב"כ ובתי המשפט, ניצבים ביחד נגד האוכלוסייה הפלסטינית הנרדפת והמנושלת.
שיח'-ג'ראח מדגימה את כל כיעורה של מערכת ממלכתית שבסיסה עליונות אתנית. מותר לגרש, מותר לנשל, מותר לדכא, כי אלה הם הצרכים המתפרצים של "מדינת העם היהודי".
ההחלטה המשפטית לטובת הטיהור האתני בשיח'-ג'ראח חשפה בבהירות כי על פי מערכת "שלטון החוק" של מדינת היהודים בישראל, יהודים יכולים לקבל רכוש שהם טוענים לבעלות עליו מלפני 1948, ואילו ערבים אינם יכולים לעשות זאת. אין זה משנה על פי איזה חוקי גזל מתבצע הדבר: אלה הם חוקי אפרטהייד!
שיח' ג'ראח אינו תופעה יחודית, פלסטינים מנושלים כיום מבלי שים לב לאזרחותם בירושלים, ביפו, בלוד, בגליל ובנגב. מפנים לחומת ההפרדה ומחוצה לה. נישול, גזל וטיהור אתני הן מסקנותיה ההגיוניות של הציונות.
אנחנו חייבים להפוך את ההיגיון הזה על פיו!
מטרת המאבק שלנו: לחיות כאן ללא נישול וללא דיכוי אתני ועדתי. למאבק זה מול אחדות מנגנוני הדיכוי, החוק והתעמולה של המנשלים, עלינו לאחד שורות עם המנושלים עם המקופחים עם הנגזלים ולהציג אלטרנטיבה שפויה וצודקת.
מול מעשי הנבלה של הממשלה והעירייה בשיח'-ג'ראח נמשיך לפעול יחד ולהקים בכל מקום ועדים עממיים שיצטרפו לרשת סמיכה של מאבק עממי מאורגן.
מרס 2010

كفى للنهب والطرد من الشيخ جرّاح!

كفى للنهب والطرد من الشيخ جرّاح!

كفى للتطهير العرقي الذي تمارسه الدولة اليهودية!
البديل الوحيد: جمهورية علمانية ديمقراطية في كل البلاد!


كفى للتطهير العرقي الذي تمارسه الدولة اليهودية!
البديل الوحيد: جمهورية علمانية ديمقراطية في كل البلاد!
المستوطنون - الذين يقيمون في بيوت الفلسطينيين المطرودين وتحت حماية قضاء وقانون الدولة اليهودية - يعملون كمبعوثين لحكومة نتينايهو-براك-ليبرمان. إن منطق "دولة الشعب اليهودي" يعمل بقوة الحديد. الشرطة وحرس الحدود و"الشاباك" والمحاكم، تقف كلها ضد السكان الفلسطينيين الذين تتم مطاردتهم ونهبهم.
كل بشاعة المؤسسة الرسمية المبنية على الاستعلاء العرقي تتجلّى في الشيخ جرّاح: النهب مسموح، والقمع مسموح، لأن هذه هي الاحتياجات الماسّة لـ"دولة الشعب اليهودي".
.
كشف القرار القضائي في صالح التطهير العرقي في الشيخ جرّاح، وبوضوح تامّ، أنه رغم وجود جهاز "دولة القانون" في دولة اليهود إسرائيل، يستطيع اليهود الحصول على الأملاك التي يدّعون ملكيتها في ماقبل 1948، ولكن العرب لا يمكنهم ذلك! ولا حاجة للبحث في تلك القوانين التي تتيح ذلك، إنها قوانين الأبارتهايد!
إن ما يحصل هو ظاهرة عامّة ولا تقتصر على الشيخ جرّاح فحسب. إذ يجري سلب ونهب الفلسطينيين بغضّ النظر عن مواطنتهم؛ في القدس ويافا واللد والجليل والنقب، وخارج الجدار وداخله. النهب والسلب والتطهير العرقي هي النتائج المنطقية للصهيونية.
علينا قلب هذا المنطق الجذري رأسًا على عقب!
هدف نضالنا: أن نعيش هنا بدون نهب ولا قمع عرقي أو طائفي. ولأجل هذا النضال في مواجهة أجهزة القمع والقضاء والدعاية التي يديرها النهّابون، علينا أن نوحّد صفوفنا مع من يعانون النهب، مع المظلومين، مع من تُسلب أملاكهم. علينا أن نطرح بديلاً عقلانيًا وعادلاً.
أمام نذالة ممارسات الحكومة والبلديّة في الشيخ جرّاح، فلنواصل العمل معًا لأجل إقامة اللجان الشعبية في كل مكان، لكي تنضمّ بدورها إلى شبكة مكثفة للنضال الشعبي المنظم.
اللجنة لأجل الجمهورية العلمانية الديمقراطية في كل البلاد
آذار 2010

"מדינה דו-לאומית" – מיתוג חדש לבלוף "שתי המדינות"

מאת: אלי אמינוב
2010 / 04 / 07

אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית-דמוקרטית, בין הירדן והים.

קריסתה הסופית של נוסחת הכזב "שתי מדינות לשני עמים" מהווה עובדה מוגמרת, ומסבירה היטב את הפניקה שמשדרים דוברים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית הציונית. שנים רבות היה רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסווה מצויין להמשך הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו. עתה, סוף סוף, קורסת הנוסחה השקרית הזאת באופן גלוי וברור. לחשיפת האמת הפשוטה הזאת תרמה אימוצה של הנוסחה על ידי ממשלת ישראל הנוכחית, שדורסנותה כלפי העם הפלסטיני גדולה אפילו מזו של קודמותיה.

ההוכחה הניצחת ביותר לפשיטת הרגל המוחלטת של "שתי מדינות לשני עמים" מגיעה משרי ממשלת הרשות הפלסטינית ופקידיה הבכירים. בשנה האחרונה סיפקו אלה עשרות הצהרות על "האפשרות שיעבירו את תמיכתם" מרעיון שתי המדינות לתכנית של מדינה אחת משותפת, על כשלונו של החזון הישן שמת בטרם קרם עור וגידים וכיוצא באלה. אם אפילו קבוצה זו, שהיא היחידה המתוגמלת ומשמינה מתחת לסיסמת שתי המדינות, מתנערת ממנה בגלוי, אכן הסיסמה הנבובה הגיעה לסוף דרכה גם בבורסת האשליות.

איש אינו מאמין כיום, שממשלת נתניהו-ליברמן-ישי, בתמיכתם של אהוד ברק מבפנים וציפי לבני מבחוץ, תאפשר סוג כלשהו של ריבונות פלסטינית, ולו אפילו באיי הבנטוסטאנים המפוזרים והקטועים בגדה המערבית. למרות זאת, ממשיכה ממשלת ארצות הברית להביע תמיכה פומבית בעמדת ישראל, בעוד הנהגת הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל בכל התחומים ומכפיפה עצמה להגמוניה הישראלית. הרשות אמנם מנסה להציל את כבודה בהימנעות כביכול משיחות ישירות עם ישראל , אך למעשה ההידברות והתיאום בין מנגנוניה ומנגנון הדיכוי הישראלי מתקיימים יום יום ושעה שעה.

מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" היתה להשיג הכרה של הנהגה פלסטינית ב"המדינה היהודית", הבנויה על מוטיב ההפרדה שתומצת בפסוק שטבע רבין: " הם שם ואנחנו כאן", ולשמר את המדינה המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח ערכים עדתיים ריאקציונים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, הכתר, המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, גזילת זכויות הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 זלגה לתוך שטחי 1948. התנחלויות חדשות, כבישים עוקפים וחומות הפרדה מקומיות הופכות לתופעה גם סביב ישובים ערבים פלסטינים בישראל שבתוך הקו הירוק ועל אדמתם. כך שימשה סיסמת "שתי המדינות" לא כמנוף לשינוי המצב, אלא למיסודו ויצובו כמבצר של משטר אפרטהייד.

ישנם אמנם אנשים כנים התומכים ברעיון שתי המדינות מתוך רצון לשחרר את האוכלוסיה הפלסטינית הנחנקת תחת מגפי צבא הכיבוש ולאפשר לה חיים אנושיים. הם צודקים ברצונם לחלץ את הפלסטינים מטרור מתמשך של ישראל. התשובה לכך היא דרישה להוצאת הצבא הישראלי מהשטחים ומתן אפשרות לאוכלוסיה המקומית לארגן את חייה. זוהי דרישה מיידית בסיסית, של זכויות אדם ולא פתרון של הסכסוך. עדיין, פתרון השאלה הלאומית בפלסטין אינו יכול להיות שתי מדינות .

קריסת התפאורה של "חזון" שתי המדינות פותחת למעשה פירצה חדשה בסיכויים הפוליטיים ובתודעת ההמונים. אולם רגע לפני שהפירצה הזאת הופכת לעובדה מזנקים שומרי הסדר הקיים ועוזריהם לחסום אותה באפקטיביות, כדי לנווט את המאבק למשעול המוכר והישן ולבלום את התובנות החדשות. מכשיר הבלימה נקרא "המדינה הדו לאומית", ומעתה זהו הלהיט החדש: תכנית חדשה כביכול אשר כקודמתה תשמש פתיון להמונים ותאפשר להונותם ולזכות שוב בתמיכתם. פלוגת הסיוע מגוייסת ישר מהאקדמיה והאליטה האינטלקטואלית של ישראל היהודית.

הנוסחה של "מדינה דו-לאומית" היא למעשה נוסחה של קונפדרציה. במילים אחרות: עם סילוק תפאורת שתי המדינות מן הפתח הראשי היא מוחזרת מחדש דרך כניסת השירותים. אין "המדינה הדו-לאומית" אלא פוטנציאל לחזרת הדרישה ל תוכנית חלוקה לשתי מדינות, שהרי כל "לאום" יוכל לדרוש את מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו "עד כדי היפרדות".... וכך נחזור לנקודת ההתחלה שהביאה אותנו לאסון הנוכחי.

שני חסידים בולטים של "הפתרון הדו-לאומי" כבר כבשו תשומת לב ציבורית נרחבת: מירון בנבנישתי ופרופסור יהודה שנהב. בצד הפלסטיני, היא הועלתה כבר לפני שנים רבות על ידי עזמי בשארה.

מירון בנבנישתי פרסם מסה בשם "כן. לקראת פתרון דו לאומי של הסכסוך" בכתב העת מטעם, גליון דצמבר 2009. על חלק מהטיעונים חזר גם במאמרים לעתון "הארץ" בתקופה האחרונה. במסתו מסביר בנבנישתי כי מקץ ארבעים שנות התנחלות בשטחים לא ניתן לראות בהתנחלויות כיבוש יותר מאשר בישובי חומה ומגדל, ומה שמשמר בכל זאת את השליטה הישראלית הם הכבישים העוקפים, שוד הקרקעות ומשטר המחסומים. הוא מציין באופן די מדויק את ההישג הישראלי בריסוק האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות החוששות לעצב פרוגרמה לאומית אחת, וגם כיצד תומך רוב העולם במצב זה, שלהצדקתו מנפנפת ישראל ב"פחד הדמוגרפי" שלה כבפצצה מתקתקת. בנבנישתי נמנע מלהגדיר את הסיטואציה הפוליטית הנוכחית כמדינת אפרטהייד, אולם הוא שולל מראש את הרעיון שתקום כאן מה שהוא מכנה "מדינה אוניטרית כמו דרום אפריקה של היום". כלומר: הוא שולל מכל וכל את החלפתו של משטר האפרטהייד במדינה חילונית דמוקרטית, ונאחז בבעייתיות הדרום אפריקנית כתירוץ. להצעתו המעשית קורא בנבנישתי "שוויון של כבוד". משהו המזכיר את ההסכמים בצפון אירלנד. ההצעה אמורה לשמר את יתרונות של פרישת ההתישבות/ההתנחלות היהודית. במילים אחרות: בנבנישתי קורא לקיים מדינה יהודית השולטת בכל האיזור, ואוטונומיה פלסטינית שנתחיה פזורים כאיים בתוך הריבונות הממשית.

פרופסור יהודה שנהב בספרו החדש, "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010), חושף מספר תובנות מצויינות. הוא מבהיר כיצד מסתירה פרדיגמת 1967 את 1948, ומכשירה את פשעי הנכבה; חושף את הגזענות של השמאל הציוני ומגדיר את ישראל כיום בדייקנות כמדינת אפרטהייד דו לאומית. בהצעותיו לדרכים לפתרון הסכסוך הוא נמנע משימוש מפורש בתיבה "דו-לאומית" אולם כל פתרונותיו - המוגדרים בפיו כאוטופיים – מתכנסים – לפורמציה זו.

בעיני שנהב, הפתרון הפחות רצוי הוא "מדינת כל אזרחיה" כלומר הדבר היחיד הקרוב למדינה חילונית-דמוקרטית, מדינה אחת משותפת שאזרחיה נהנים משווין זכויות מלא. מודל שני, המקובל עליו יותר, הוא חלוקת הריבונות ומתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים". שנהב מודה שמודל זה ישמר "במידה מסוימת" את הדגם הקיים של מדינה יהודית.

המודל המועדף בעיני שנהב הוא "דמוקרטיה הסדרית או הסכמית". זו תושג, לדעתו, באמצעות חלוקת המרחב למרחבים לאומיים קטנים במתכונת של קנטונים. הסייג היחיד לתכנון העתיד המפואר הזה יהיה שחלוקת המרחב לא תפגע באוכלוסיה מיושבת. לדעת שנהב אין זה מוסרי לפנות את המתנחלים, ויש לאפשר להם להשאר במקומותיהם. חבל שהוא לא מעלה אפילו את האפשרות של פתיחת ההתנחלויות להתישבות פלסטינים לצידם של התושבים היהודים, ולחיסולן כישובי אפרטהייד. נקודה נוספת ששנהב מדלג עליה בחינניות היא שאלת הפרדת הדת מן המדינה. לשיטתו, אנו חיים בעידן "פוסט חילוני",מה שכנראה פוטר אותו מהתייחסות לשאלת המהות ביחסי דת ומדינה.

כאשר אומר שנהב: "אפשר לחשוב על דגם פוליטי שבו יהיו שני בתי נבחרים, אחד של הרוב היהודי והשני של המיעוט הפלסטיני" הוא ממקם את עצמו במרכז הביצה הציונית שממנה, כך הוא טוען, ניסה להתרומם. במילים אחרות, מדובר במסה פוליטית ציונית לכל דבר.

העיקרון המשותף לבנבנישתי ולשנהב הוא הדרך שבה הם מקבלים את ההתנחלויות היהודיות בשטחים כעובדה מוגמרת שאין לשנותה. שניהם מנפנפים בטיעון הצדקני ש"אין פותרים עוול בעוול". אולם זוהי סכולסטיקה ריקה מתוכן. אפשר ואפשר לפתור עוול עצום כמו הטיהור האתני של האומה הפלסטינית. כל שנדרש הוא לשנות את תפיסות החיים שאימצה ההתיישבות הקולוניאלית. ממש כשם שאפשר וצריך לפתור את העוול שיוצרים יחסי הכוחות הכלכליים, המביאים ל יחסי הכנסה לנפש של 1 ל-25 או ל-250, על ידי פעולות שיקטינו את הפער. פתרון הסכסוך בין הציונות והעם הפלסטיני אינו עניין לשינויים קוסמטיים.

ראוי להזכיר, ואין זה מקרה, כי זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים הזכאים לחזור למקומות שמהם גורשו אינה יכולה להתממש במדינה "דו-לאומית". שהרי יצור כלאיים זה צריך להיות מורכב מאזורים בעלי אחידות אתנית, שבהם בני הקבוצה השניה לא יוכלו להתישב. בתוך יצירה מעוותת וריאקציונית זו אמורות להשאר כמות שהן ההתנחלויות ואולי גם הקיבוצים כישובי אפרטהייד חד אתניים. בסופו של דבר המדינה היהודית תמשיך להיות המוסד ההגמוני של המסגרת האמורה.

בעבר הרחוק, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, דגלו ציונים רבים ברעיון המדינה הדו-לאומית. בוועידת בילטמור ב-1942, אימץ הרוב בהשפעת בן גוריון את תכנית המדינה היהודית. רק השומר הצעיר וברית שלום המשיכו להחזיק בעמדה זו עד מלחמת 1948. כיום אפשר למצוא את גרסת המדינה הדו-לאומית גם אצל החסידים העקשים, כביכול, של פתרון שתי המדינות: קבוצת תראבוט המהווה חלק מחד"ש ותנועת בל"ד. כאמור, הראשון שהעלה מחדש במדינת ישראל את הרעיון לחלוקה מסוימת של השלטון בין הרוב למיעוט היה עזמי בשארה. ב-1991 נשא עזמי הרצאה שיצאה גם כחוברת בשם "אוטונומיה לאזרחים הפלסטינים של ישראל". את הכשלים של הרעיון הזה חשפה ההתנגדות החריפה שנוסחה על ידי הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל פאנר. חברות האירגון זיהו ברעיון תהליך שיחזק מוסדות מסורתיים ופטריארכלים, ויפגע קשות בקידומן של נשים.

גם כיום מזהירות פמיניסטיות פלסטיניות מפני אימןץ מסמכי החזון המובילים למדינה דו לאומית, ללא תחשבות בנשים. כותבת ליליאן אבו-טביך בגליון 34 של "תיאוריה וביקורת", אביב 2009: "הדרישה להתחשב בשונות תרבותית בנושא קרקע, דיור וחלוקת משאבים גוררת בהכרח את המשך קיפוח הנשים, וזכויות הנשים מוקרבות לטובת המאבק של החברה על שימור תרבותה מפני כוחות הקולוניזציה". ברור, שבמדינה דו-לאומית מגמה זו תוקצן ותחריף. כאשר גבולות התרבות והעדתיות נכפים על הקהילה, אפילו בהסדר מוסכם, מהוות הנשים את סימון גדר המתחם. רק כאשר קהילות אלה נוצרות בדרך של התחברות וולונטרית, יכולים אנשים ונשים לנוע מקהילה לקהילה באופן חפשי ושוויונן של הנשים כאזרחיות הרפובליקה מובטח.

רק במדינה חילונית דמוקרטית – פטנט לא חדש בכלל שעל פיו מתנהלות כיום כל המדינות בעולם הנחשבות למפותחות, ורוב מוחלט של המדינות הבלתי מפותחות - נהנים כל מרכיבי האוכלוסיה מכל הזכויות התרבותיות שלהם. אין שום בעיה כיום לקיים שיוויון גמור ברמה הלשונית, לפרסם כל מסמך רשמי לפחות בשתי שפות, ולדאוג לכך שבכל מוסד רשמי, בכל מקום, כולל בעיר הבירה, ישבו רק פקידים המסוגלים לנהל שיחה בשתי השפות המקובלות. המגזר הערבי בישראל מזמן נוהג כך, כמוהו ככל מוסדות הקהיליה האירופית. אין שום בעיה להקפיד שכל שלט בכבישים וברחובות יופיע בשתי שפות או יותר. ברור שמוסדות החינוך צריכים לקבל תקציבים שווים, ההסטוריה הנלמדת היא זו של הארץ ושל האזור, הספרות הנלמדת בכל זרם לשוני היא הספרות של שפתו, עם מקצוע משני בספרות של השפה השנייה.

גורמים שונים חוששים מרעיון המדינה החילונית הדמוקרטית, גם בין אלה הרואים את היתרונות של מדינה משותפת. יש המנסים שוב ושוב לשכנע שיש להשמיט מן הנוסחה את התיבה "חילונית" על מנת למצוא חן בעיני אותם "כוחות תרבותיים" רבי עוצמה שאינם נוטים לרעיון החילוני. הם מתעלמים מהעובדה כי השמטת התג "חילוני" שומטת גם את המושג "דמוקרטי". שהרי מדינה דו-לאומית במהותה אינה דמוקרטית. מוסדותיה המרכזיים של הממשלה במדינה כזו הם בעצם שני ממשלים שכל אחד מהם נבחר על בסיס אתני, ולא על ידי רוב דמוקרטי של אדם אחד – קול אחד. יש גם נסיונות מפלט מהרעיון החילוני-דמוקרטי תחת הכותרת מדינה "חילונית-דמוקרטית-דו-לאומית". אולם כל התרגילים האלה לא יצלחו, כי מדינה דו-לאומית היא במהותה אנטי-דמוקרטית.

יש לקוות, כי הפתיחות החדשה לנושא זה תביא לליבון מלא של צורת המימשל הרצויה שתחליף – כך יש לקוות – את המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.
המבנה הכושל הקיים של המדינה היהודית, שאינה חילונית ואינה דמוקרטית.

לעצור את הרכבת בזמן


מאת: אלי אמינוב

2009 / 04 / 29

בשבוע שעבר נבלם ברגע האחרון ניסיון גס של גורמים ברכבת ישראל להנהיג מדיניות של אפליה בוטה כלפי אזרחים ערבים. על פי הודעה שקיבלו עשרות עובדים ערבים ברכבת שעסקו במשך שנים בפיקוח על מפגשי מסילת רכבת ישראל עם הכבישים, כישוריהם שוב אינם הולמים מטלה זו מפני ש"לא שירתו בצה"ל". מאחר שמישהו בהנהלת הרכבת אישר כי מדובר למעשה בהחלטה שכל מטרתה להיטיב עם יוצאי צבא צעירים, ומאחר שהדי השערורייה החלו לדלוף גם לתקשורת הזרה שגילתה עניין בסיפור, ובית הדין לעבודה נראה קשוב לתלונותיהם של המפוטרים על לא עוול בכפם, התעשתו הממונים על הרכבת (שהיא כידוע חברה ממשלתית בבעלות מדינת ישראל) וחזרו בהם, אחרי שבועות ארוכים שבהם הובהר שוב ושוב לעובדים הערבים כי הם אינם רצויים מפני שאינם יהודים.

הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל סבלו תמיד מתת-ייצוג בסקטור הציבורי (כולל בחברות שבבעלות המדינה). למרות חוקים קיימים שאוסרים על הפלייה, 5% בלבד מעובדי הסקטור הציבורי הם ערבים, בזמן שהם מהווים מעל 20% מכלל האזרחים. מה שרצו פרנסי הרכבת לעשות היה בסך הכל להתיישר לפי הנורמה המקובלת בענפים אחרים בסקטור הציבורי: להפעיל את כלל הברזל שעל פיו עובדים "שלא שירתו בצבא ועל כן אין ברשותם רישיון לשאת נשק" מנועים מעבודה בשירותים החיוניים שאותם קל לסווג כ"רגישים מבחינה ביטחונית": כל מה שקשור,בתקשורת, מים, חשמל, תחבורה ציבורית ורשות הנמלים, כיבוי אש ובעצם מה לא. הדגש החזק על ביטחון המדינה משתקף גם בביוגרפיות של פקידי הנהלת החברות שבבעלות ממשלת ישראל. אין זה מקרה על כן שיצחק "חקי" הראל, מנכ"ל רכבת ישראל, הוא קצין בדרגת אלוף בצבא הישראלי. הוא פרש מהצבא באוגוסט 2006, זמן קצר אחרי המלחמה נגד לבנון, ונמצא לו סידור נוח בראש מערכת הסעת ההמונים של מדינת ישראל מאז 2007.

המדיניות החדשה של רכבת ישראל מהווה דוגמה לאופן שבו העובדים הערבים מורחקים משוק העבודה הישראלי: רשמית מוצהר כי ביטחון המדינה עומד בעדיפות מוחלטת מעל לבטיחות והביטחון האישיים; שנית, נחשף שהטיעון הביטחוני מנוצל לטשטוש הסטנדרטים הכפולים של העדפת העובדים היהודים, כלומר למתן לגיטימציה למדיניות אפרטהייד.

בינתיים (23.4.2009), בבית הדין לעבודה נסוגה כאמור הנהלת הרכבת מהדרישה כי למשרת מפקח על מפגש מסילת רכבת עם כביש יוכל להתקבל גם מי שלא לבש מדים ולא החזיק רובה. יש להניח כי לא יארך הזמן לפני שהנהלת הרכבת תחשוב על דרכים יצירתיות אחרות לאכוף את ערכיה על ציבור העובדים.

החלק האבסורדי בסיפור הוא כי למעשה הפלסטינים אזרחי ישראל מעולם לא החליטו ולא בחרו שלא לשרת בצבא וגם הנהגתם מעולם לא עסקה בנושא. רק אנשים ספורים בארץ יודעים כי ברגע מסויים בהיסטוריה הישראלית החליטה ממשלת ישראל לגייס לצבא את אזרחיה הפלסטינים... והם נענו לכך ברצון. אולם למן הרגע שעובדה זו התבררה לממשלת ישראל היא ביטלה את תכניותיה, לא הזמינה את הנרשמים אפילו לבדיקות רפואיות ואף דאגה להסתיר את הפרשה מהציבור במשך שנים ארוכות. ומעשה שהיה כך היה:

ב-9 ביולי 1954 פורסם צו לרישום לשרות הביטחון שחל על כל בני המיעוטים שעדיין לא נרשמו בלשכות הגיוס. הצו פורסם על פי החלטתו של שר הביטחון דאז פנחס לבון אשר אף הקדים דברי הסבר לצו: "במסגרת המגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות במדינה ולשחרר על ידי כך את האוכלוסייה הערבית מהתחושה שהיא מופלית לרעה". ביום ה-25 ביולי 1954, החל הרישום של המתגייסים שנקראו לדגל בכפרי המשולש וראה זה פלא: הצעירים הפלסטינים נהרו למוקדי הגיוס! בדו"ח המעקב ( מסמך 2402/18 מה-1 באוקטובר 1954, גנזך המדינה משרד החוץ) נאמר,שרובם המכריע של הנרשמים מדברים עברית, הם מביעים שביעות רצון מההזדמנות לשרת בצבא ומבקשים מידע על השתלבות ביחידות שהם מעוניינים לשרת בהן. הפלחים הזקנים, הוריהם של המגוייסים דווקא לא אהבו את הרעיון. הם ניסו לשדל את הצעירים להישאר בבית, ולעזור בעיבוד האדמה ולהתמקד בצבירת כסף למוהר לחתונה. אך זרם הנרשמים לא חדל ואף צעירים שמעבר לגיל הגיוס באו להתעניין בסיכוייהם להירשם. המסמך האמור מציין גם כי סך כל הצעירים שהיו צריכים להתייצב כיוצאי צבא, מהגילים שחל עליהם הצו היה 4520 איש ומתוכם התייצבו עד לתאריך הדו"ח למעלה מ4000, כלומר למעלה מ88%! כל המידע הזה נמצא במסמך שצויין לעייל, שנשא עליו אמנם את הכותרת "סודי ביותר", אך ב-25 השנים האחרונות יכול כל אדם לעיין בו.

לאחר הרישום לא אירע דבר ולתהליך לא היה המשך. התירוצים לכך מרובים. בספרם "דיירי מישנה" מביאים עוזי בנזימן ועטאללה מנצור את תגובותיהם של שני "מומחים לענייני ערבים" לעניין. האחד, אמנון לין, טען שקריאת הגיוס הייתה מלכתחילה רק "מבחן נאמנות". השני, יהושוע פלמון, הסביר כי ההנחה הייתה שהצעירים שיקראו לגיוס יעדיפו להגר מהארץ, אולם מאחר משזה לא קרה, בוטל העניין. נשמע הגיוני לגמרי.לפלסטינים אזרחי ישראל ולחברה הערבית בתוך מדינת היהודים נגרמו כמובן נזקים עצומים מעצם העובדה שהורדו מן הפרוייקט היחיד שאיפשר ניידות ושיפור עמדות בחברה הישראלית , ונושא זה כשלעצמו שווה דיון נפרד. אולם השאלה המוסרית והחוקית העולה בכל חומרתה מהעניין היא: האם רשאית מדינה שויתרה בכוונה תחילה על זכותה לגייס את אזרחיה לצבא - להענישם על כך ולהפלותם מאז אותו אירוע ועד היום הזה על בסיס אי התגייסותם!? ומה זה משנה אם זה היה רק תרגיל בטרנספר ואיש לא התכוון באמת "להשוות בין העדות בארץ"?

פנחס לבון לא שבע נחת במשרד הביטחון ומאוחר יותר הואשם בידי אנשי בן גוריון באחריות להפיכת חולית ריגול ישראלית שפעלה במצרים לחולית חבלה פרובוקטיבית שחבריה נעצרו, נשפטו, נכלאו וחלקם נתלו. בכל אופן ברור לחלוטין שהוא ידע , לאחר שעזב את משרד הביטחון מה הסתתר באמת מאחורי תרגיל הגיוס. דבר שמסביר את תגובתו החריפה למדיניות "המומחים לענייני ערבים" כחצי שנה מאוחר יותר, כאשר נשא פנחס לבון את דבריו בבית ברל על היחס לאוכלוסיה הערבית הוא לא הזכיר אמנם כמנהיג אחראי, את סיפור הגיוס לצבא (שהיה "סודי ביותר" כאמור), אך הוא בוודאי סיכם אותו כאשר ביטא את רגשותיו ביחס למדיניות הישראלית הנהוגה: "מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם גם אם הוא נעשה על ידי יהודים". ( לבון בבית ברל 18 במאי 1955 א"ל ט/221/3).



דמעות תנין באו"ם



מאת: אלי אמינוב

2009 / 11 / 02

לאחר שוועדת האו"ם לזכויות האדם אימצה את דו"ח גולדסטון פצחה שגרירת ישראל במוסד בהתקפה בכיינית וסחטנית כנגד הוועדה: "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהמועצה מפלה לרעה ומבקרת יותר מאשר את שאר מדינות העולם", התלוננה.

מן הראוי להזכיר לשגרירה הנכבדת במה באמת ישראל היא יחידה בעולם:

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם שקמה לכאורה על פי החלטת האו"ם אך מאחר והחלטה זו כללה הקמת שתי מדינות בפלסטין מדינה יהודית ומדינה ערבית, הפרה ישראל את ההחלטה וכבשה את רוב הטריטוריה עליה צריכה היתה לקום המדינה הערבית.

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם במאה העשרים שקמה על חורבותיו של עם אחר, אשר סילקה מן הטריטוריה שעליה השתלטה שני שלישים מעם הילידים שישב בה והפכה אנשים אלה לפליטים ומסרבת לאפשר חזרתם למולדתם בניגוד להחלטת האו"ם.

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהפכה את עם הילידים שבארצו התנחלה ל"זרים", שעליהם היא מחילה את חוקי ההגירה שלה כאילו היגיעו מעבר להרי החושך.

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהצליחה לגרום לביטול החלטה צודקת של האו"ם - החלטה שקבעה כי ציונות היא גזענות.

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהמציאה עם שהדרך היחידה להצטרפות אליו היא באמצעות טקס דתי.

* ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם המקיימת משטר אפרטהייד המפלה את אזרחיה הלא יהודים במערכת שלימה של חוקים, כולל דיני קניין, חוקי אזרחות, ותקנות בטחוניות.

* ישראל היא בעצם התופעה היחידה בעולם המפותח של צבא שיש לו מדינה, שראשיו מתערבים בצורה בוטה בכל מהלך לסיום הסכסוך העלול לשבור את מטה לחמם של הגנרלים.

* ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבמקום לשמור במלחמותיה היזומות על כללית אנושיים מנסה לשכנע את העולם כי מגיעים לה חוקי מלחמה אחרים, נוחים יותר שלא יגדירו יותר רצח של לא יהודים כפשע.

שגרירת ישראל באו"ם מנסה להציג את עצמה ואת שולחיה כילד ההולנדי הקטן מהאגדות המנסה לעצור את השטפון באמצעות תחיבת אצבעו לחור שבסכר . האמת היא, שהאצבע היחידה שישראל מציעה לעולם בכל הנוגע לבעיות הלא פשוטות שהוא מתחבט בהן היא אצבע דינמיט.

התליינים פעלו ברחוב עם שחר


מאת: אלי אמינוב

2010 / 01 / 03

כעלות השחר על 27 בדצמבר 2009, ביום השנה הראשון לטבח ההמוני בעזה, הוציאו תלייני צה"ל להורג בפומבי בעיר נבלוס את ראיד סרכג'י (36), ע'סאן אבו שרח (40) ועדנאן סובוח. הוצאתם להורג היתה נקמה של מדינת היהודים על הריגתו של מתנחל ישראלי בגדה המערבית.

הצבא הישראלי והעתונות הניזונה מכפיו טענו שהצבא לא יצא למשימת הוצאה להורג, אלא "ניסה לעצור פעילי טרור חמושים ומסוכנים, ומשלא הצליחו בכך, ירו בהם החיילים". עדי ראיה להמתה הפומבית סיפרו שלא נורתה אש על החיילים בשום שלב ומתברר שההרוגים כלל לא היו חמושים. המתה בלתי חוקית זו אינה רק פשע נגד אוכלוסיה אזרחית; היא מהווה מעשה טרור של מדינה שנועד לרצות את המתנחלים ותומכיהם ולהטיל אימה על האוכלוסיה הנשלטת. שהרי זוהי התכלית העליונה של כל הוצאה פומבית להורג: הפגנה שידו של הריבון תגיע לכל מתנגדיו וזריעת פחד בלב הנשלטים.

.
החיילים שירו בנידונים יכולים עדיין להאמין שהם חלק מצבא לוחם ולא יחידות בנוסח "איינזצגרופן" שפעלו בשירות משטר אחר בזמנים אחרים. אולם בהיררכיה החברתית ניתן לקבוע כי הם, ממש כמו טיסינו האמיצים הנשלחים להוציא לפועל גזרי דין קטלניים אחרים של שופטים חשאיים ובלתי חוקיים, הינם תליינים לכל צורך ועניין. לכל בר דעת ברור שקיומם ופעילותם מטילים כתם כבד על החברה הישראלית. אולי כדאי שלכל יחידותיהם יקראו מעתה "שמשון" – זה היה שמה של משפחת תליינים מפורסמת שהתיזה הרבה ראשים במהפכה הצרפתית.

מדינת ישראל לכאורה היא מדינה שאינה מטילה עונשי מוות, אלא במקרים יוצאי דופן של פשעים מסויימים מאוד: בין הידועים שבהם הוא החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם ובגידה במולדת בשעת מלחמה. עובדה זו מביאה פובליציסטים ואינטלקטואלים ישראלים להשתבחות עצמית יחד עם פיאור ורימום סגולותיה התרומיות של מדינתם שלא אימצה הענשה קטלנית כפי שעדיין קיים במדינות מסויימות על פשעים אכזריים ומתועבים כרצח, אונס, או חטיפה. ההמנעות מהוצאתם להורג גם של פושעים אכזרים במיוחד מקנה למדינת היהודים תדמית של מדינה ליברלית ומתקדמת הרגישה לחיי אדם ולו יהיה זה השפל שברוצחים.

התהדרות עצמית והתנשאות פטריוטית טיפוסית כזאת הביע יואל מרקוס במאמר בעתון "הארץ"בו השתלח באירגונים המחזיקים בשבויים ישראלים, חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. על פי מרקוס אירגונים אלה "גרועים מהנאצים", שלטענתו במלחמת העולם השניה דיווחו לבריטים ולאמריקנים על שבוי מלחמה ועל מצבם הפיסי. הוא מקונן על כך שמפאת רגישותינו כביכול לחיי אדם מצויה ישראל בעמדת נחיתות ומציע פתרון: לשנות את השיטה ו...לחטוף שבויים רמי דרג כדי שישמשו כקלפי מיקוח במשא ומתן עם האויב. כמה מגוחך להציע לישראל לעשות את מה שהיא עושה יום יום ושעה שעה מזה שנים: לחטוף פלסטינים או ערבים אחרים ולהכניסם לכלא לשם עינויים, חקירות וכמובן לשמש כסחורה במקרה של חילופי שבויים. מנין בדיוק הגיעו אלפי אסירים פלסטינים למכלאות שירותי הבטחון הישראליים? אולי סבור מרקוס שהם התייצבו שם מרצונם החופשי?

ספרו של ויקטור הוגו "יומו האחרון של נידון למוות / קלוד גה" (יצא לאור בהוצאת כרמל בירושלים) מכיל יצירות שנכתבו מתוך סלידה והתנגדות לעונש המוות. בפתח הדבר לספר מהלל דניס שרביט את גישתו ההומנית, תוקף את העונש הברברי ומברך את המדינות הנאורות שמחקו אותו מספר החוקים שלהם, שביניהן הוא מונה כמובן מאליו גם את ישראל. לדבריו "בסכסוך האלים הנטוש בין ישראל לחלק משכנותיה... חשוב לציין שעונש המוות אינו מופעל ואינו נגזר. קווים אדומים נחצו וטוב שסף זה לא עבר, גם אם הטעמים אינם טעמיו של הוגו כי אם שיקולים פרגמטיים של מניעת לחצים בינלאומיים על ישראל. על הרשות הפלסטינית ללכת בדרך זו ולא להוסיף לגזור דין מוות ולהוציא להורג".

זוהי דוגמה לדרך שבה אינטלקטואלים כביכול תומכי ישראל משתמשים בנתון שקרי בעליל לצורך השתבחות עצמית פטריוטית ושחצנית והתנאות מתחסדת, ואף מוצאים עוז להטיף לנתינים הכפופים לישראל כיצד לפעול. האמת הברורה היא: יש עונש מוות בישראל. מזה שנים הוא נגזר וגם מוצא אל הפועל ועד היום גזרו השופטים החשאיים למעלה משלוש מאות ושישים עונשי מוות שבוצעו בידי תליני צה"ל. הם רק לא השאירו סימן בספר החוקים הישראלי, שאינם נזקקים לו. וכך ספר החוקים נשאר נקי, ממש כמו מצפונו של הציניקן.