יום שישי, 18 בדצמבר 2009

דיר יאסין, כפר קאסם, גטו עזה

שלושה ציוני הדרך בכותרת מהווים שיאים בתוך רצף הסטורי קשה המצביע על מאפיין בסיסי של התנועה הציונית ומדינת ישראל. המטרות של המשטר הקולוניאלי האתני-יהודי ממשיכות להיות סמויות מעיני העולם, מעיני רוב החברה היהודית ואף מעיני חלק גדול של הפלסטינים עצמם. רוב הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מסוגלים להאמין שסילוקם הפיזי ממולדתם הוא חלק מהחזון הציוני הבסיסי. זאת למרות נסיונם המר ולמרות שכבר עברו את הטיהור האתני בעקבות חלוקת פלסטין, את שוד הקרקעות המסיבי, חוקי אפרטהייד, האפליה המתמשכת בכל התחומים, שלילת זכות השיבה ושרשרת ארוכה של מעשי טבח שרק חלקם הוזכר כאן.
בשנה האחרונה עולים עוד ועוד חוקים אנטי דמוקרטיים המכוונים כולם נגד הפלסטינים היושבים בשטחי 48. החוקים מהווים התגרות גלויה ופרובוקציה שמטרתה היחידה לנסות ולגרות לתגובה פלסטינית שתצדיק אלימות מצד המדינה: החל מהחוק האוסר לשלול את ישראל כמדינה יהודית, וכלה בחוק ההופך את ציון הנכבה לבלתי חוקי עבור המוסדות הפלסטינים בישראל.
כאשר יאושרו על ידי הרוב הקואליציוני המובטח יצטרפו חוקים אלה לתיקון מס' שבע לחוק יסוד הכנסת האוסר על הקמת רשימות המתנגדת להגדרת ישראל כמדינת "העם היהודי"; ולתיקון חוק האזרחות האוסר על בני זוג של פלסטינים אזרחי ישראל תושבי 48 לחיות עם בני זוגם במולדתם. החירויות הדמוקרטיות והאזרחות הישראלית כבר מזמן מהווים בדיחה עצובה וריקה מתוכן עבור אזרחים פלסטינים.

כפועל יוצא מתפישתה של "המדינה היהודית" אזרחיה הפלסטינים מוגדרים בהכרח כאויב מבפנים. בקרב אותו "אויב" הקימה המדינה יחידות של "מסתערבים", סוג של קומנדו משטרה חשאית פוליטית, על פי הדגם של האפלים במשטרים. האם יכול אדם הגון, ויהיה זה ערבי יהודי או כל אדם אחר, להסכים עם קיומה של מדינה כזו?

התשובה היא: לא! את "המדינה היהודית" יש להחליף במדינה חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין ההיסטורית. רפובליקה שוויונית שתחזיר את הפליטים ותיצור כאן לאום מודרני המורכבת מערבים ויהודים בעלי זכויות שוות. בכל התחומים - זכויות אדם, זכויות אזרח וזכויות קולקטיביות. זה המאבק היחיד היכול לענות על צרכי כל תושבי פלסטין ההיסטורית. רק כך יימנע מצב המוביל בהכרח לאפליה, שוד, מעשי טבח וטיהורים האתניים

אוקטובר 2009

הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטח הארץ.

يُضغطون من الخارج ويقمعون في الداخل


ادعت حكومة نتنياهو – ليبرمان – باراك انها ستكون "حكومة الجميع": الليكود وحزب العمل ايضا، والترحيليين المكشوفين و "الاشتراكيين – الديمقراطيين" عديمي القاعدة العمالية ايضا... في نهاية الامر، نجحت المبادرة وكان يجب أن تنجح من جهة مصلحة النظام الصهيوني. كانت الوحدة حيوية لنتنياهو، فقد كرر كونها ضرورية مرة بعد اخرى. فلماذا كل ذلك؟
بسبب "التهديد الذري الايراني" في ظاهر الامر. لكن كل ولد يعلم في الواقع وكذلك يعلم الصحفيون والخبراء الاسرائيليون ان "الغموض الذري الاسرائيلي" يغطي بصعوبة على مجموعة من ادوات تدمير يمنع وجودها دولة اسرائيل التوقيع على الميثاق الدولي لعدم نشر السلاح الذري وذلك بموافقة الراعي الامريكي. معنى ذلك انه في اسوأ الحالات، من جهة حكومة اسرائيل، أخذ ينشأ ههنا توازن رعب جديد سيمنع قصفا ذريا ايرانيا، ولن تستطيع اسرائيل ان تهاجم ايران بغير إذن امريكي. الان، في فترة ادارة اوباما، تريد الولايات المتحدة ان تعمق اعتمادها الاقليمي على نظم الحكم الاقطاعية – البرجوازية في المنطقة، على حساب العميلة الاسرائيلية الخاضعة خضوعا مباشرا للامبريالية الامريكية. في خطبة اوباما التأسيسية في القاهرة اعلن ان "العالم الاسلامي – العربي" أصبح نقطة الارتكاز الرئيسة للولايات المتحدة في المنطقة، وبهذا الغى ميراث بوش منذ 11/9/2001. تشتمل هذه الرؤيا ايضا على دول "اسلامية" ليست عربية كايران مثلا.
اذا كان الامر كذلك، فانه يصعب ان نفترض ان تجيز الادارة في واشنطن مهاجمة اسرائيل لايران. بيد أن الاعتبارات التي تدفع حكومة نتنياهو لا تماثل اعتبارات واشنطن تماما. ومن هنا تأتي المواجهة الضعيفة النغم، التي ما تزال دبلوماسية بين الدولتين. لهذا تضعف بعثة ميتشيل ممثل اوباما الذي يعرض مطالب الادارة، حكومة نتنياهو. وذلك لان السلاح الذري يلعب دورا سياسيا حاسما في النظام السياسي الذي ينظم ويسوي علاقات الدول فيما بينها.
ان ملك السلاح الذري يقسم الدول في طائفتين مختلفتن: تلك التي تملك وتصنف على انها قوى عظمى عالمية او اقليمية، وتلك التي لا تملك وتصنف على أنها دول متعلقة باحدى القوى العظمى وعلى رأسها الولايات المتحدة. في جنوب آسيا اصبحت الهند والباكستان قوى اقليمية بفضل سلاحهما الذري.
في منطقتنا، كانت الى الان قوة اقليمية واحدة هي اسرائيل. في منتصف الخمسينيات من القرن الماضي زود الاستعمار الفرنسي الذي عقد حلفا عسكريا وثيقا مع اسرائيل على خلفية تأميم قناة السويس وحرب الجزائر، بالوسائل لبناء مفاعل ذري. بعد ذلك بسنين، منح الرئيسان الامريكيان جونسون ونكسون اسرائيل مباركة الراعية الجديدة. افضى ذلك الى توثيق الحلف بين القدس وواشنطن في الموضوع الذري كجزء من "التعاون الاستراتيجي" بينهما.
في نهاية الستينيات تمت الموافقة على صيغة "الغموض الذري" الاسرائيلي: ان لا تعلن اسرائيل بملكيتها لهذا السلاح، والا تجري لذلك تجارب ذرية علنية، وان تهتم الولايات المتحدة بالتفوق الاستراتيجي لعميلتها الكبرى في الشرق، أي ان تمنحها نظم السلاح المتقدمة التي يستعملها جيشها. هكذا اصبحت اسرائيل قوة اقليمية وحيدة.
جميع نظم الحكم في المنطقة تندمج في هذا النظام ما بعد الاستعماري الراسخ. وقد قامت وما تزال تقوم نتاج هذا النظام، لانه أتى يدفع عنها جماهير الشعب في بلادها. ومن هنا يأتي اعتمادها الجوهري الاساسي على اسرائيل كما تحتاجها اسرائيل تماما في مواجهة الجماهير الفلسطينية. يقال ذلك على نحن خاص في السنين الاخيرة عن التعاون اليومي بين القاهرة، زعيمة الجامعة العربية واسرائيل. فلماذا الى هذا الحد؟
لان الدولة الايرانية تسعى لان تصبح بنفسها قوة رئيسة في المنطقة. مع احتكاكات ومصادمات قد تسلم الولايات المتحدة لوجود ايران ذرية. تشير الاحداث في طهران بعد الانتخابات الرئاسية الى أن القيادة الدينية السياسية للنظام الديني بشقيه، مختلفة في طريقة التوصل الى اقصى قدر من مواصلة واشنطن.
هذا منظار يلقي الرعب في القدس والقاهرة والرياض وغيرها. فجميعها ذات مصلحة مشتركة في سد طريق ايران نحو مكانة قوة رئيسة في المنطقة. فاسرائيل على نحو خاص ستخسر آنذاك حقوق تقدمها عند الاستعمار الامريكي، لكن كل بنية الترتيب قد تجري عليها تغييرات. ومن هنا تأتي الحملة المنزوعة اللجام على ايران.
هذا هو الدافع الى اقامة حكومة الوحدة الاسرائيلية في شهر اذار الاخير. ترى هذه الحكومة مهمتها الرئيسة اعداد السكان المدنيين والجيش لحرب ساحقة، اذا اتى ضوء اخضر من الادارة. قد تكون الحرب في الجانب الاسرائيلي ايضا، فتاكة، مدمرة على نحو مخيف.
بعد ان اقيمت حكومة نتنياهو – ليبرمان – باراك كجسم أعلى يعد السكان سياسيا لبدء حرب على ايران، لهذه الحكومة جدول عمل يشتق من خيارات ادارة اوباما الاستراتيجية. أدرك نظام الحكم الايراني ان اوباما توجه اليه ايضا بخطبة القاهرة، ويمكن ان نفترض انه فعل ذلك بقنوات سرية ايضا. اذن ما الذي اصيب بالرعب في القدس الغربية؟ من يزيد الضجيج حول السلاح الذري الايراني كي يصم آذان الجمهور؟ من يجعل الموضوع الايراني شرطا لكل مسيرة دبلوماسية برئاسة الولايات المتحدة – مؤملا ايضا جعل موضوع المستوطنات بذلك في الظل؟ تصرح لفني من "كديما" عن أنه لا فرق بينها وبين الحكومة في هذا المجال. واحزاب "اليسار" صامتة. الا تؤخذ تلك المليارات من الشواقل التي تصب على الجيش وعلى المناورات استعدادا للهجوم على ايران من الميزانيات المخصصة لجماهير الشعب؟ لكن الضجيج المدوي حول "التهديد الايراني" يصم آذان "الجهات الاجتماعية" أيضا.
يبرز التحول في واشنطن على خلفية طلب تجميد البناء في المستوطنات. في واقع الامر جمدت حكومة اولمرت البناء (المناقصات) في شهر تشرين الثاني 2008، وتابع نتنياهو التجميد منذ لحظة توليه عمله في شهر اذار (الامر الشاذ هو ابعاد العائلتين الفلسطينيتين في الشيخ جراح). الجدل هو ذر اسرائيل الرمل في عيون افراد اكثر الاحزاب رجعية في اسرائيل الشريك في الحكومة. لا توجد خلافات في الميدان بين ادارة اوباما وحكومة نتنياهو. ففي واقع الامر لا توجد بدايات بناء بعد.
الى ذلك يتناول الجدل الرسمي البناء في الجيل الشاب من المستوطنين. تقول الادارة الامريكية لعميلتها الاسرائيلية: يجب الا توزن احتياجات الجيل الجديد. انها تريد مهادنة الشركاء العرب الذين يريدون ان يحطوا عن ظهورهم عبء احتلال 1967 العنيف، الوحشي بلا حاجة، تضيف الادارة: المستوطنات، جميع المستوطنات، محظورة بحسب القانون الدولي (وثيقة جنيف الرابعة)، وهي ترى ان حكمها ان تختفي. هذا منبع الصدام الحقيقي بين حكومة نتنياهو وواشنطن. وبهذا يفصح تغير التوازن في المنطقة الذي تريد ادارة اوباما تقديمه.
يسأل كثيرون هل يجب على اسرائيل حقا أن تقبل تغييرات السياسة الامريكية، أولا تستطيع ان تعمل كما شاءت، في مسألة ايران او في مسألة المستوطنات. من أجل بيان ذلك نذكر القارىء بحرب تشرين الاول 1973 التي سميت آنذاك حرب يوم القيامة. لن نذكر املاء واشنطن في تشرين الثاني 1956 مع طلب ان تنسحب اسرائيل من شبه جزيرة سيناء التي احتلتها. نكتفي بذكر الاحداث حول حرب تشرين الاول 1973.
في 1972 قرر الحزب الحاكم في اسرائيل آنذاك حزب "العمل" في مؤتمره في "يميت" وهي مستوطنة في شمالي سيناء المحتلة، ان اسرائيل لن تنسحب من أي ارض احتلتها في 1967 (مقترح قرار ي. غليلي). على اثر ذلك، عزم السادات على بدء حرب محدودة تمكن الجيش المصري من السيطرة على الضفة الشرقية لقناة السويس، وان يخلخل بذلك جمود التفاوض بين الدولتين. كان هدفها منع اسرائيل استمرار سيطرتها على سيناء المصرية.
في الاسبوع الثالث من شهر ايلول 1973، عشية افتتاح الجلسة السنوية للامم المتحدة في نيويورك، اقام سفراء دول الجامعة العربية وجبة احتفالية. كان ضيف الشرف في الامسية وزير الخارجية الامريكي هنري كيسنجر – الذي كان كما تعلمون خبيرا بالحيل الدولية. قامت خطبته في مركز الحفل. اعلن ان التحرك في الشرق الاوسط يحتاج الى حرب محدودة تكسر الجمود السياسي. وبهذا اعطى استعداد مصر وسورية للحرب ضوءاً أخضر. هذا ما حدث في 6 تشرين الاول.
منذ اسبوع الحرب الثاني أخذ ينفد مخزن السلاح الاسرائيلي. طلبت اسرائيل في غضون ثلاثة ايام صعبة، المساعدة من الولايات المتحدة ثلاث مرات. آنذاك فقط اعملت الولايات المتحدة القطار الجوي الذي لم يكن الجيش الاسرائيلي ليثبت ازاء السلاح الذي جلب من الاتحاد السوفييتي الى مصر وسورية لولاه، والذي اشتمل على بطاريات صواريخ ارض – جو – وكانت تجديدا في المنطقة اسقط الكثير من الطائرات الاسرائيلية، وصواريخ مضادة للدبابات اشتملت على صواريخ موجهة دمرت المدرعات الاسرائيلية. كانت اسرائيل متعلقة بالكلية بذلك القطار الجوي.
كانت ارساليات السلاح السوفييتية التي وصلت مصر آنذاك هي الاخيرة. على خلفية نتائج الحرب، كان كيسنجر يستطيع أن يبرهن للسادات على ان الولايات المتحدة فقط تستطيع ان تعيد الى مصر شبه جزيرة سيناء.
طوق الجيش الاسرائيلي، في الاسبوع الثالث للقتال الجيش المصري الثالث. اعتقدت الادارة الامريكية ان الحرب قد استنفدت نفسها بذلك، وانه احرز توازن بين الطرفين في ميدان القتال، إذ كانت مصر تسيطر على الضفة الشرقية للقناة وتحتل بذلك شريطا داخل سيناء، وطوقت اسرائيل احد الجيوش المصرية. في احد هذين الطرفين كان الوضع لا يحتمله واحد من الطرفين واحتاج الامر الى تفاوض. كان ذلك بالضبط الهدف الذي نصبته الادارة الامريكية لنفسها. تم تحطيم الجمود الذي استمر منذ 1967.
كان وقف القطار الجوي تهديدا جديا كافيا من واشنطن لاقناع اسرائيل بالتخلي عن مطامحها الى مواصلة الحرب، واخضاع مصر وسورية. في اذار 1975 قدمت الادارة الامريكية مقترحا الى اسرائيل، أتى كيسنجر به لـ "اتفاق مرحلي". اشتمل الاقتراح على انسحاب عميق داخل سيناء الى خط العريش – رأس محمد. وافقت مصر، وطلب رئيس حكومة اسرائيل رابين عوض ذلك اتفاق عدم قتال بين الدولتين. رفضت مصر وزعمت ان خطوة كهذه ستأتي فقط مع انسحاب اسرائيلي شامل من سيناء. اتهم كيسنجر اسرائيل بافشال التفاوض. اصدر الرئيس الامريكي جيرالد فورد اعلانا بشأن "تقدير من جديد" لعلاقات الولايات المتحدة باسرائيل. جمدت الادارة كل تبادلاتها مع اسرائيل وفي ضمنها وقف ارسال السلاح اليها. وهذا وضع فظيع بالنسبة لدولة هي آلة حرب قبل كل شيء. استمر هذا الوضع ستة اشهر. في ايلول 1975 اعلن رابين الولايات المتحدة بان اسرائيل تخضع وتقبل صيغة "الاتفاق المرحلي"، بغير عوض مصري.
كانت القضية بالنسبة للمؤسسة الاسرائيلية صدمة كبيرة وتركت عندها ذاكرة صادمة. فهي الى اليوم تحذر الحذر كله من اغضاب الراعية الاستعمارية.
وقعت اسرائيل بعد ثلاث سنين من الاتفاق المرحلي الذي أملته واشنطن، وبعد ست سنين من القرار الاحتفالي لمؤتمر الحزب الحاكم في شأن عدم اعادة أي أرض مما احتل في 1967، في كامب ديفيد في الولايات المتحدة، بتوجيه من الرئيس الامريكي كارتر، على اعادة شبه جزيرة سيناء كله حتى "آخر ذرة".
على خلفية المواجهات التي أخذت تقترب والمصالحات التي ستضطر حكومة نتنياهو الى الموافقة عليها على حساب "مبادئها" المعلنة، تحاول ان تصل انتباه ناخبيها الى الهدف الدائم: "العدو الداخلي". تكثر في الشهور الاخيرة اعمال التحرش بالجمهور الفلسطيني داخل اراضي 1948. يخرج رأس العنصرية خارجا بتشجيع هذه الحكومة. ينبغي الانتظام في نضال موحد، محليا وقطريا ازاء هدف حكومة اسرائيل هذا، لهزم السياسة العدوانية العنصرية.

دير ياسين، كفر قاسم، غيتو غزة

ثلاثة علائم طريق في العنوان تشكل ذرى في تواصل تاريخي صعب يشير الى الميزة الاساس للحركة الصهيونية ودولة اسرائيل. أهداف النظام الاستعماري العرقي – اليهودي تبقى خفية عن ناظر العالم، عن ناظر معظم المجتمع اليهودي بل وعن ناظر قسم كبير من الفلسطينيين. معظم الفلسطينيين من مواطني اسرائيل غير قادرين على التصديق بان طردهم الجسدي عن وطنهم هو جزء من الرؤيا الصهيونية الأساس، وذلك رغم تجربتهم المريرة ورغم أنهم سبق أن اجتازوا التطهير العرقي في أعقاب تقسيم فلسطين، السلب الكثيف للاراضي، قوانين التفرقة العنصرية (الابرتهايد)، التمييز المتواصل في كل المجالات، حرمان حق العودة وسلسلة طويلة من المذابح التي ذكر هنا بعضها فقط.
في السنة الماضية تطرح المزيد فالمزيد من القوانين المناهضة للديمقراطية الموجهة بأسرها ضد الفلسطينيين المتواجدين في مناطق الـ 48. وتشكل هذه القوانين تحديا علنيا واستفزازا هدفه الوحيد محاولة لتحفيز رد فعل فلسطيني يبرر العنف من جانب الدولة: بدءا من القانون الذي يحظر رفض اسرائيل كدولة يهودية، وانتهاءا بالقانون الذي يجعل احياء النكبة غير شرعي بالنسبة للمؤسسات الفلسطينية في اسرائيل.
عندما ستقر الاغلبية الائتلافية المضمونة هذه القوانين فانها ستنضم الى التعديل رقم 7 على القانون الاساس للكنيست الذي يحظر تشكيل قوائم تعارض تعريف اسرائيل كدولة "الشعب اليهودي"؛ وتعديل قانون "المواطنة الذي يحظر على الازواج الفلسطينيين من مواطني اسرائيل سكان الـ 48 العيش مع ازواجهم في وطنهم. الحريات الديمقراطية والمدنية الاسرائيلية بات منذ زمن بعيد نكتة بائسة وفارغة من المضمون بالنسبة للمواطنين الفلسطينيين.
كتحصيل حاصل لمفهوم "الدولة اليهودية" فان مواطنيها الفلسطينيين يعتبرون بالضرورة العدو في الداخل. وفي أوساط هذا "العدو" أقامت الدولة وحدات من "المستعربين" نوع من الكوماندو للشرطة السرية السياسية، على نمط أكثر الانظمة ظلامية. فهل يمكن للانسان النزيه، سواء كان عربيا، يهودا أم أي انسان آخر، أن يوافق على وجود مثل هذه الدولة؟
الجواب هو: لا!. "الدولة اليهودية" يجب أن تستبدل بدولة علمانية وديمقراطية في كل أرض فلسطين التاريخية. جمهورية مساواة تعيد اللاجئين وتخلق هنا قومية حديثة تتشكل من العرب واليهود ذوي الحقوق المتساوية. في كل المجالات، حقوق الانسان، حقوق المواطن والحقوق الجماعية. هذا هو الكفاح الوحيد الذي يمكنه أن يلبي احتياجات كل سكان فلسطيني التاريخية. هكذا فقط يممنع وضع يؤدي بالضرورة الى التمييز، السلب، المذابح والتطهيرات العرقية.


تشرين الاول 2009

سفيرة اسرائيل في الامم المتحدة تذرف دموع التماسيح

بعد أن تبنى مجلس الامم المتحدة لحقوق الانسان تقرير غولدستون شرعت سفيرة اسرائيل في هذه المؤسسة بهجوم بكائي وابتزازي على مجلس حقوق الانسان. وقالت السفيرة أمس ان "اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي يميز ضدها المجلس وتنتقدها اكثر من باقي دول العالم".
يجدر بنا أن نذكر السفيرة المبجلة بما تتميز به اسرائيل حقا كفريدة من نوعها في العالم.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي قامت زعما بناء على قرار الامم المتحدة ولكن لما كان هذا القرار تضمن اقامة دولتين في فلسطين، دولة يهودية ودولة عربية، فقد انتهكت اسرائيل هذا القرار واحتلت معظم الاراضي الاقليمية التي كان ينبغي أن تقوم عليها الدولة العربية.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي قامت على خرائب شعب آخر، والتي طردت من الاراضي التي سيطرت عليها ثلثي الشعب الاصيل الذي كان يعيش فيها وجعلتهم لاجئين وهي ترفض السماح بعودتهم الى وطنهم خلافا لقرار الامم المتحدة.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي جعلت الشعب الاصيل التي استوطنت بلاده "اجانب" تفرض عليهم قوانين الهجرة الخاصة بها وكأنهم جاءوا من خلف جبال الظلام.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي أدت الى الغاء القرار العادل التي اتخذته الامم المتحدة – القرار الذي قضى بان الصهيونية هي العنصرية.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي اخترعت شعبا يكون السبيل الوحيد للانضمام اليه هو من خلال طقس ديني.
· اسرائيل هي اليوم الدولة الوحيدة في العالم التي تقيم نظام ابرتهايد يميز ضد مواطنيها غير اليهود بجملة كاملة من القوانين، بما في ذلك قواعد الملكية، قوانين المواطنة والانظمة الامنية.
· اسرائيل هي في واقع الامر الظاهرة الوحيدة في العالم لجيش يوجد له دولة، قادته يتدخلون بشكل فظ في كل خطوة لانهاء النزاع من شأنها أن تحطم مصدر لقمة الجنرالات.
· اسرائيل هي الدولة الوحيدة في العالم التي بدلا من أن تحافظ في حروبها المبادر اليها على قواعد انسانية تحاول أن تقنع العالم بانها تستحق قوانين حرب مغايرة، اكثر راحة لا تعرف بعد اليوم القتل لغير اليهود كجريمة.

سفيرة اسرائيل في الامم المتحدة تحاول أن تقدم نفسها وباعثيها كالطفل الهولندي الصغير من الاساطير، الذي يحاول وقف الطوفان بدس اصبعه في الثقب الذي في السد. الحقيقة هي أن الاصبع الوحيدة التي تقترحها اسرائيل على العالم في كل ما يتعلق بالمشاكل غير السهلة التي يتردد فيها، هي اصبع الديناميت.

ايلي امينوف
31 تشرين الاول 2009

التقسيم بدأ في ميونخ

بقلم: ايلي امينوف

قبل 62 سنة، في 29 تشرين الثاني 1947 قررت الجمعية العمومية للامم المتحدة تقسيم فلسطين الى دولتين: دولة يهودية ودولة عربية. وهكذا وضع حد لوجود الشعب الفلسطيني الذي نشأ في وطنه، لوحدته ومستقبله. في نهاية الحرب الاهلية التي اندلعت في فلسطين في اعقاب قرار الامم المتحدة تشتت الشعب الفلسطيني وتمزق إربا. معظم الفلسطينيين اصبحوا لاجئين وتقاسم اراضيهم الحركة الصهيونية ومملكة شرقي الاردن للامير عبدالله.
قرار الامم المتحدة، كما يجدر بالذكر، اتخذ بضغط القوى العظمى التي انتصرت في الحرب العالمية الثانية، وكان بوسعها أن تمارس قوة نفوذها على كل الدول الاعضاء في الهيئة التي خلفت عصبة الامم. ورأت القوى العظمى في الامم المتحدة مؤسسة لترتيب توزيع غنائم السلب العالمي بعد الحرب وحل "المشكلة اليهودية" كان من ناحيتها خطوة ضرورية لانهاء القضية المحرجة من ناحيتها من حيث أنها لم تفعل ما يكفي كي تمنع قتل الشعب الفظيع الذي وقع على ارض اوروبا.
الحجة الصهيونية الخالدة ضد الفلسطينيين هي انكم "خسرتم بلادكم لانكم عارضتم التقسيم". وبالفعل، الاغلبية الساحقة من ابناء الشعب الفلسطيني رفضوا عن حق الاقتراح بالتخلي عن قسم من بلادهم من أجل حل مشكلة اوروبية. ومن المهم لنا ان نتذكر ايضا بانه قبل عشر سنوات من ذلك، عندما اقترحت لجنة "بيل" المؤيدة للصهيونية، تقسيم فلسطين بين السكان الاصليين وبين المهاجرين، عارض الصهاينة لان بريطانيا لم توافق على تنفيذ ترحيل لـ 300 الف فلسطيني من الاراضي التي خصصت للدولة اليهودية.
الخطة الاصلية لفلسطين قامت وفقا لقرار الامم المتحدة ومبادىء المنظمة لانهاء الانتداب البريطاني ومنح الاستقلال لفلسطين التي سيعيش فيها كل سكانها بنظام ديمقراطي. على هذه الفكرة وافق الفلسطينيون، ولكن الصهاينة الذين تطلعوا لان يقيموا في فلسطين دولة لليهود فقط عارضوا ذلك بشدة. ولشدة المفاجأة قبلت القوى العظمى المطالب الصهيونية وقررت تقسيم فلسطين وتخصيص اكثر من نصفها لليهود الذين شكلوا ثلث سكان البلاد.
توجد أوجه شبه مفاجئة بين القرار التعسفي للقوى العظمى لتقسيم فلسطين على أمل أن تحافظ الخطوة على مصالحها في الشرق الاوسط، وبين قرار آخر لمجموعة من القوى العظمى اتخذ قبل تسع سنوات من ذلك في ميونخ. في 29 تشرين الثاني 1938، اجتمع في هذه المدينة قادة القوى العظمى، بريطانيا، فرنسا، المانيا وايطاليا وقرروا تقسيم تشيكوسلوفاكيا. القسم الذي ضم اساسا مستوطنين المان – اقليم السودات – فصل عن تشيكوسلوفاكيا من أجل "انقاذ السلام" وحق تقرير المصير للمهاجرين الالمان دون مراعاة باقي سكان الدولة.
بالنسبة للقوى العظمى التي وقعت على اتفاقات يالطا فان اقامة الغيتو اليهودي في الشرق الاوسط كان يفترض به ان يبقي الشرق العربي في وضع من الانقسام والتشتت وان اقامة دولة عربية موحدة مثلما وعدت بريطانيا العرب في الحرب العالمية الاولى. الاتحاد السوفييتي الذي كان الداعم الاكبر للحركة الصهيونية في 1947 تعاون بحماسة مع اقامة القلعة الجديدة للامبراطية في قلب العالم العربي، بل ان ستالين وفر للصهاينة السلاح في شهر نيسان 1948، في "صفقة السلاح التشيكية" التي حسمت مصير الحرب في صالح اليهود وقررت مصير الفلسطينيين بالكارثة، المنفى وفقدان الوطن.
ذاك القرار البائس قبل 62 سنة لا يزال ينزف في فلسطين وفي محيطها وهو سبب كل جداول الدم التي سالت هنا منذئذ. هذه المذبحة المتواصلة يمكن وقفها بالغاء قرار التقسيم، باستبدال الدولة اليهودية بجمهورية علمانية ديمقراطية في كل اراضي البلاد، باعادة اللاجئين وبناء نظام من المساواة الكاملة بين العناصر المختلفة من السكان.

تشرين الثاني 2009
ايلي امينوف هو عضو من أجل دولة علمانية ديمقراطية في كل البلاد

יום חמישי, 9 ביולי 2009

די לשלטון ההסתדרות – הגיע הזמן לאיגוד מקצועי אמיתי

מאת: יהודה קופפרמן

תולדות ההסתדרות בתשעים השנים האחרונות הן הסטוריה של ארגון פוליטי אתני בעל פרוגרמה אנטי-פועלית. מעורבותה בקואליציה הנוכחית ובמדיניות הכלכלית של נתנייהו היא שיא נוסף בהסתאבותה
ציבור העובדים זקוק להתאגדות מקצועית כאוויר לנשימה. באיגוד המקצועי בונים העובדים את הגוף שייצג אותם כלפי המעסיק, יוביל אותם למאבק על שכרם ועל תנאי עבודתם. בתמונה הקלאסית נבנה ארגון העובדים על התאגדויות ברמת מקום העבודה המתמקדות באינטרסים הייחודיים של כל ציבור עובדים. אירגונים אלה מתאגדים לאיגודים מקצועיים של הענפים השונים, וארגון הגג של האיגודים המקצועיים מהוה את ההסתדרות הבין מקצועית. ארגון הגג מבטא את רצון כלל מעמד הפועלים אל מול המעסיקים, בעלי ההון והמדינה.

האם הגוף הישראלי "הסתדרות" עומד בהגדרות הקלאסיות האלה? במאמר זה נוכיח כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. מסקנתנו: על פעילי ציבור העובדים מוטלת המשימה לבנות במקומה של ההסתדות איגוד מקצועי עצמאי ודמוקרטי.

מיום ההקמה: פרוגרמה הפוכה

ההסתדרות הוקמה בדצמבר 1920 בוועידת יסוד בחיפה. היא הוקמה כברית בין שתי מפלגות ציוניות : אחדות העבודה בהנהגת דוד בן גוריון, יצחק בן צבי וברל כצנלסון, והפועל הצעיר, בהנהגת משה שרטוק (לימים : שרת). בהסתדרות השתלבו החל מימיה הראשונים חברת העובדים על מפעליה התעשייתיים והחקלאיים; תנובה חברה לשיווק התוצרת החקלאית; המשביר לשיווק התוצרת המעובדת; קופת החולים לטיפול בבריאות חבריה; וסולל בונה החברה לבינוי ולסלילת כבישים. עד 1985, תוארה הכלכלה הישראלית כמחולקת לשלושה מגזרים : שליש ממנה בבעלות ההסתדרות, שליש בבעלות המדינה, ושליש בבעלות פרטית.

כך הייתה ההסתדרות למעסיק הגדול ביותר במדינת ישראל לצד המדינה עצמה. בשיקולי הניהול עמד הרווח בראש, ועל כן ועדי העובדים נוטרלו בכל הסקטור ההסתדרותי הענק. ההסתדרות הייתה הבעלים, ובו בזמן היתא אמורה לייצג גם את העובדים. למבנה כזה: אירגון המחולק בחלוקה מפלגתית מלמעלה למטה, עם שליטה בתאגידים כלכליים רבי עוצמה בתוך משטר קפיטליסטי, אין ולא היה אח ודוגמה בשום איגוד מקצועי בעולם. כי הרי לא ייתכן שאיגוד מקצועי יחזיק בבעלותו מפעלים כבירים ויעסיק בהם את הפועלים שאמורים להיות מיוצגים על ידו.

המבנה הזה, הזר לכל הסתדרות מקצועית, הוא תוצאה של הפוליטיקה והאידיאולוגיה שעמדו מאחורי הקמת "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל". אירגון זה קם לפני 90 שנה לא כאירגון עובדים של חברים שכירים באשר הם עובדים שכירים, ומטרתו לא היתה הגנה על האינטרסים הייחודיים שלהם למול מעסיקיהם. ההסתדרות קמה, כפי שאפשר לקרוא גם היום באתר של ההסתדרות החדשה, "כארגון הגג שכלל את כל מפלגות הפועלים היהודיות בארץ ."כלומר: אם איגוד מקצועי רגיל קם מתוך הכרה שלמועסקים ולמעסיקיהם יש אינטרסים שונים ואף מנוגדים, ההסתדרות קמה על פרוגרמה הפוכה : לשכירים ולמעסיקיהם אינטרסים משותפים, ואף חופפים.

איגוד מקצועי אמיתי: הדרך הנכונה

באיגודים המקצועיים בעולם, העובדים במפעל אחד מתארגנים ובוחרים בנציגות, בוועד, המהווה את האיגוד המקצועי שלהם. מכאן ההתארגנות היא כפולה : ועדי העובדים בענף אחד מקימים ארגון גג ארצי, כדוגמת איגוד פועלי הבנין, איגוד פועלי המתכת, איגוד עובדי הנמלים, איגוד עובדי התקשורת, וכו'. מוסדות האירגונים האלה נבחרים בוועידה שנתית או דו-שנתית של שליחי הוועדים. בנוסף: נציגי העובדים מתארגנים גם על בסיס מקומי המאגד את מקומות העבודה השונים בעיר או באיזור. מקיימים ועידה שנתית או דו שנתית על בסיס מקומי ובוחרים את מוסדותיה – למשל, מועצת העובדים או מועצת הפועלים של ראשון לציון.

נציגי האיגודים הארציים והמועצות העירוניות מקיימים אף הם ועידות שנתיות או דו שנתיות. בוועידות אלה נכחרים הגופים הייצוגיים המנהלים את ענייני העובדים על בסיס ארצי בין ועידה לוועידה. כך מתקיים ארגון הגג הארצי של האיגודים המקצועיים.

מישהו ראה כאן מפלגות ? לא, וזה לא מקרה. למפלגות אין מקום סטטוטורי בחיי האיגודים המקצועיים. העיקרון המקובל הוא פדרטיבי טהור. הארגונים המקצועיים מתארגנים מלמטה למעלה ומתחברים בכל שלב לגופים מקיפים יותר. רק באופן זה הם מהווים ביטוי אמת לכוח האדיר של ההמונים – המאסה של העובדים.

למפלגות שמורה כמובן הזכות לנסות להשפיע על התנהלות האיגודים, וגם להקים זרמים בתוכם שיפעלו למען מצעים ייחודיים שאותם הן מקדמות. דרכן להתבטא היא דרך אותם חברים שייבחרו לפי הכללים הייחודיים לאיגודים המקצועיים.


ההסתדרות כמפעל לנישול העמלים

שום דבר כזה לא מאפיין את ההסתדרות בישראל, שמאופן הקמתה כאיחוד של שתי מפלגות סומנה מראשיתה כמבנה אנכי עם מטרות שונות לחלוטין.

מיומה הראשון התייצבה ההסתדרות על מגרש אינטרסים משותפים עם "המדינה בדרך", ומתוך כך גם לצידם של בעלי ההון שבייישוב הציוני ("היישוב"), ושיתפה פעולה בשם האחדות הזאת עם גורמים לא פועליים, הנוגדים מעצם טבעם את האינטרסים הפועליים. במשך תקופה ארוכה היתה ההסתדרות הכוח המאורגן היחיד ב"יישוב", ושמשה כוח מחץ רב עוצמה בחתירה להקמת "מדינה עברית" (יהודית), שהיתה אמורה להתקיים בחסות האימפריה הקולוניאלית הבריטית. ההסתדרות נולדה, וממשיכה להתקיים מאז ועד היום כארגון הכופה שיתוף פעולה בין מעמדי ממוסד.

הכוח הזה הופעל בעוצמה רבה מראשיתו כנגד קבוצה מעמדית שהיוותה את החלק החשוב של מעמד הפועלים בארץ: הפועל הערבי הפלסטיני. ההסתדרות היתה למעשה אירגון המזוהה עם אוכלוסיית מהגרים קטנה שמטרתו להאבק נגד ציבור פועלים שבא מתוך אוכלוסיית הרוב הילידה.
השם המקורי: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים..." כבר הצביע על השלילה מראש של כל אפשרות לסולידריות או פעולה משותפת עם הפועלים הפלסטינים. השם הזה אומר שעל פי תפיסת ההסתדרות, קיים פיצול בין העובדים על פי שיוכם האתני. ההסתדרות הוקמה, כפשוטו, כמוסד גזעני. היא לא הייתה כזאת רק ברמה ההצהרתית. היא פעלה כמוציאה לפועל של פרוגרמה גזענית. סיסמה מרכזית שלה :"עבודה עברית" פירושה היה גירוש הפועלים הפלסטינים ממקומות העבודה שלהם. גירוש זה אכן בוצע בקנה מידה רחב.

בסיס כוח מרכזי של ההסתדרות היו היישובים החקלאיים - הקיבוצים וממושבים. קרקעותיהם נלקחו מהאיכרות הפלסטינית העניה שאדמות אלה היו מקור פרנסתה, הפלאחין. מוסדות "הישוב" רכשו את האדמות מהפיאודלים הערבים המקומיים שכל הקשר שלהם עם האדמות היה גביית דמי החכירה השנתיים. ההסתדרות התעלמה ודחתה מכל וכל את העיקרון ההיסטורי של כל התנועות הדמוקרטיות המהפכניות : "האדמה לעובדיה! " אם עלו ביטויי התמרמרות מצד האיכרות הענייה המקומית הנגזלת שדוברי "היישוב" כינו את פעולותים "הכנופיות הערביות". ההסתדרות השתתפה בהפקעת קרקעות ונעזרה לשם כך בכוחות בעל הברית, המנדט – השלטון הקולוניאלי - הבריטי.

את מפעל הגירוש והנישול של האיכרות הענייה הילידה כינתה ההסתדרות "גאולת הקרקע". בכך אמרה : הפלאחין, העובדים את אדמותם, מפרנסים עם עבודתם את משפחותיהם העניות – כאילו זרים הם ומזהמים את אדמתם שעיבדו מדורי דורות, מטמאים אותה ויש "לגאול" את האדמה מידיהם!

אחרי 1948, הגירוש והנישול בידי ארגוני ההסתדרות התבצעו בדרך ישירה יותר. מלבד ההשתלטות רבתי על אדמות האוכלוסייה שהפכה לפליטים במהלך המלחמה, המשיך המנגנון הצבאי של המדינה וגירש בשנים 1950-53 עוד ועוד תושבים של יישובים שלמים. הפרשה של בירעם ואיקרית היא המפורסמת מכולם, אך היו עוד מקרים לא מעטים של יישובים נוספים, וביניהם גם העיירה מג'דל (שהפכה לאשקלון...) ההסתדרות השתתפה ישירות במבצע השוד של האוכלוסייה העמלה הילידה דרך הקיבוצים והמושבים שלה. יערות הקרן קיימת מכסים את הכפרים שעל אדמותיהם הוקם מפעל ההתיישבות של ההסתדרות.


הקריטריון הקובע: שיוך אתני

ההסתדרות יישמה את הפרוגרמה הגזענית שלה גם באירגון לחימה בפועל נגד האוכלוסייה הפלסטינית הילידה. בסמוך להיווסדה, בדצמבר 1920, היא קיבלה על עצמה גם את השליטה באירגון הצבאי "ההגנה". עבור "ההגנה " האוכלוסייה הילידה על ציבור העובדים שלה סומנה כאויב אורגני.

ארגון גזעני אינו יכול להיות איגוד מקצועי.

האיגודים המקצועיים בעולם מארגנים את חבריהם ללא הבדלי מוצא. יתירה מזו, הם רואים כדבר המובן מאליו את צירוף הפועל המהגר, ללא מחיצות בינו לבין הפועל המקומי בתוך אותו איגוד מקצועי. הנקודה הקובעת היא ההשתייכות למעמד אחד המנוצל על ידי אותם בעלי הון. אולם בהסתדרות הקריטריון הקובע היה השיוך האתני. לדידה, לפועל היהודי ולבורגני היהודי היה אינטרס משותף. לעומת זאת, האינטרסים של הפועל היהודי והפועל הפלסטיני הוצגו כמנוגדים. הודות לפיצול הזה הובטח מראש שבעל ההון יהיה תמיד הצד החזק במלחמת המעמדות.

בתקופה שעד 1948, כאשר סילוק הפועלים הערבים עדיין לא היה אפשרי, ובעיקר בכל הנוגע למי שעבדו במתקנים ובמוסדות שנוהלו על ידי המנדט הבריטי, ניהלה ההסתדרות מסע בדרישה לשכר גבוה יותר עבור העובדים היהודים. הבריטים אמנם סירבו תקבל את הדרישה העקרונית הזאת אך הם הפעילו סולם של 4 רמות שכר שאיפשר הפרדה ואפליה בין פועל יהודי וערבי.
ארנסט בווין, מנהיג איגוד פועלי התובלה הבריטי, ושר החוץ לשעבר בממשלת הלייבור, הזדעק והודיע : "לא, אנחנו נתנגד לשתי רמות של שכר". אבל עבור ההסתדרות, שכר דיפרנציאלי במגזר הממשלתי היה מסקנה שנגזרה מההפרוגרמה הגזענית שלה, והיא נאבקה ללא פשרות בעד העיקרון המפלה. במגזר היהודי ממילא כמעט שלא נראו פועלים ערבים בגין פעולתה של ההסתדרות.

היו מקרים בודדים של תופעות חריגות: איגוד עובדי הרכבת, הדואר, והמברקה עמד על העיקרון של חברות מעורבת ושותפות של עובדים ערבים ויהודים. ההסתדרות ניסתה, ובסופו של דבר הצליחה, לשלב איגוד זה בשורותיה ולהעביר את העובדים הערבים לחטיבה נפרדת. העובדים שהצטרפו לחטיבה הנפרדת מחו נגד המדיניות של ארגון עובדים נפרד ליהודים. באסיפה שהתקיימה בחיפה סיפר פעיל האיגוד סיפר שהעובדים הערבים ראו על כרטיס החבר שלהם את המילים "ההסתדרות של העובדים העברים" ולא יכלו להבין את המטרה של הדבר הזה. "אמרתי לכל חברים שימחקו את המילה 'עברים', ואני בטוח שאם יעשו זאת, תהיה זיקה חזקה בינינו, וכל הערבים יצטרפו אלינו. אני אהיה הראשון שלא ירצה להצטרף לאיגוד לאומני".
אולם רק ב-1990 הורד הציון "עברים".

ב-1936 בזמן המרד הערבי הגדול נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי (המנדט), הכריזו הפועלים הערבים בפלסטין על שביתה כללית שנמשכה ששה חודשים. מדובר באחת השביתות הארוכות ביותר בתולדות תנועת הפועלים הבינלאומית. שביתה זו נוצלה על ידי ההסתדרות כהזדמנות פז להחליף עובדים ערבים שובתים ביהודים, לשביעות רצונם המלאה של הבריטים. בסיוע השלטונות הקימו הסוכנות היהודית וההסתדרות את נמל תל אביב כחלופה לנמל יפו מושבת. בפרשה זו פעלה ההסתדרות כארגון לשבירת שביתות - האנטיתיזה המוחלטת לאיגוד מקצועי.

תלות במדינה ובמפלגות: סתירה עקרונית

כבר הובהר שההסתדרות מארגנת את חבריה על בסיס אתני, והיא רואה עצמה כביטוי של שלטון אתני. יש מי שיגידו: "אבל חבר ערבי בהנהגת ההסתדרות". זה נכון. אבל אותו איש הוא נציג של מפלגה פוליטית – מק"י-חד"ש, ואינו מייצג ציבור פועלים שלם שהוא ממוצא ערבי. הציבור הזה נשאר ברובו המכריע מחוץ להסתדרות, וזו אינה עוסקת בנסיון לארגן אותו. ארגונם המקצועי של פועלים פלסטינים בצד זה של הקו הירוק הוא משימה שעוד צריך להתחיל בה, וארגון "סאוט אל עמל" הוא ניסיון ראשוני בחיוון הזה.

איגוד מקצועי אינו אמור להיות תלוי במדינה ובמפלגות הפוליטיות. זהו עקרון ברזל שבלעדיו האיגוד אינו יכול לייצג את כלל ציבור העובדים. זוהי הדרך להפריד בין המאבקים האיגודיים לבין התמרונים הפרלמנטריים. אין זה מבטל את האפשרות שעובדים ישתייכו למפלגות משלהם (מפלגות עובדים), אך עובדה זו לעולם לא תהווה מחסום בפני המאבק המשותף, מפני שהאיגוד המקצועי הוא הצורה הבסיסית של החזית המאוחדת של ציבור העובדים על מפלגותיהם.

במדינות מסוימות (הדוגמה הבולטת היא בריטניה) האיגודים הקימו מפלגות לייבור, ותומכים בהן כדי שיפעלו במישור הפוליטי לקידום האינטרסים שלהם. אך האיגודים נשארים עצמאיים בכל הנוגע למדיניות הממשלה. במודלים אחרים, קורה שמפלגות פועלים סוציאל-דמוקרטיות פועלות להקמת איגודים מקצועיים. אך בשום מקרה ממשלות לייבור או ממשלות סוציאל-דמוקרטיות אינן ממשלות "של" האיגודים המקצועיים, ואלה שומרים על חרותם, כולל הכרזת שביתות נגד המדיניות הרשמית, גם כאשר השלטון בידי הלייבור או הסוציאל דמוקרטים.

התנהלותה של ההסתדרות עומדת במהופך לעיקרון הזה. לפני 1948 היא הייתה כלי בידי "המדינה בדרך" – כשהכוונה כמובן למדינה "יהודית". אחרי 1948 כבר הפכה ההסתדרות לחלק ממנגנון המדינה.

דוגמה אקטואלית ממה שהתרחש הבחירות האחרונות לכנסת: יו"ר ההסתדרות עופר עיני, התגייס במלוא כוחו וגייס את כוחה הציבורי של ההסתדרות כדי להרכיב קואליציה בין מפלגת העבודה והליכוד(!). עייני, ולא ברק או נתניהו, היה האדריכל האמיתי של ממשלת נתניהו הנוכחית. זוהי ממשלה שהרכבה בוצע לפי מתווה פוליטי מוגדר ובוודאי זר לייעודו של איגוד מקצועי, שתכליתו מאבק למען האינטרסים הכלליים והחומריים של ציבור חבריו. האינטרסים של ציבור הפועלים לא עמדו כלל על הפרק במהלכי הקמת הממשלה הנוכחית.

ההיפך הוא הנכון: בעיצומו של משבר כלכלי מתפתח, כאשר לפני העובדים נצבו אתגרים קשים במיוחד, טרח עופר עיני ומינה עצמו למרכיב של ממשלה קפיטליסטית ריאקציונית במיוחד. זוהי תופעה שלא תיתכן בשום איגוד מקצועי בחו"ל.

באיגוד מקצועי אמיתי אין אינטרסים משותפים בין מנוצלים ונצלנים. יעודו של האיגוד לייצג אך ורק את ציבור העובדים. זאת הסיבה לקיומו. אנחנו רחוקים כאן מדעתה של ההסתדרות שמצאה את ביטויה במשדר של העתונאית קרן נויבך ב"כקול ישראל" ב-17 ביוני 2009. בלי להתבלבל, עייני ענה בחיוב לשאלה שהתייחסה להסכם העבודה הקיבוצי בשרות הציבורי : "אם כן, אתם מייצגים את הממשלה ?"


ברית של מפלגות
ועידת ההסתדרות אינה נבחרת על ידי האיגודים המקצועיים, כנהוג באיגודים בחו"ל. הצירים לוועידה נבחרים על בסיס אישי, ללא קשר מחייב עם חברות באיגוד או במקום העבודה. בהסתדרות יכולים להיות חברים גם עצמאיים ומעסיקים, כלומר מי שאינם שכירים. ציבור הטרוגני מבחינה מעמדית, הכולל הן את הפועלים והעובדים והן את אויביהם המעמדיים, בוחר כאיש אחד לוועידה, שמצידה בוחרת את מוסדות ההנהגה השונים.

הבחירות לוועידה מתקיימות על בסיס של רשימות מפלגתיות, ממש כמו הבחירות לכנסת. גם פרקי הזמן בין ועידה לוועידה אמורים להיות של ארבע שנים – כמו לכנסת(!) אך בפועל קורה שהם נמשכים יותר ואפילו עד עד שש שנימ.

באירגוני עובדים בחו"ל פרקי הזמן בין וועידה לוועידה הם בדרך כלל לא יותר משנתיים, וזאת גם במדינות ענק. זוהי תדירות המאפשרת לחברים לפקח על התנהלות האיגוד המקצועי שלהם. כאמור, ועידות אלה מהוות שלב סופי בתהליך שמתחיל מחברי האיגוד המקצועי במקום העבודה, דבר שמבטיח כמובן את אופיו המעמדי של האיגוד.

סיכומו של דבר, ההסתדרות אינה פדרציה של איגודי עובדים, אלא ברית של מפלגות פרלמנטריות. במהותה, היא איננה נציגות של עובדים. היא בבואה פעילה של המדינה הציונית והבורגנית ובאה לרוקן מתוכן את המקום המיועד לנציגות העובדים, מקומו של האיגוד המקצועי.

מעצם היותר אירגון המבוסס על מפלגות נגזר גם המבנה האנכי של ההסתדרות, מלמעלה למטה. בחלק העליון של המדרג נמצאת ההנהגה, מתחתיה סניפי האיגודים. מבנה אנכי של מפלגות נובע מהעובדה שאלה הם גופים המתכנסים סביב פרוגרמה פוליטית. לעומת זאת האיגוד המקצועי מכנס את חבריו העובים על רקע היותם עובדים, ונבנה מלמטה למעלה: כל גוף נבחר (ועד, סניף מקומי) משתתף בבחירת הגוף או הגופים שמעליו.



מאבקי ההסתדרות נגד הפועלים

את חוסר הסולידריות שלה עם העובדים הוכיחה ההסתדרות במספר מאבקים מפורסמים.
שביתת הימאים: ב-1951 פרצה שביתה כללית בצי הסוחר. הימאים התבצרו באניות, והמשטרה היתה חסרת אונים להורידם משם. כסיוע, שיגרה ההסתדרות(!) את "פלוגות הפועל", בריונים מטעמה, שעלו על האניות וניסו בכוח הזרוע להוריד משם את עובדי הים השובתים, תוך תגרות אלימות. הצבא הצטרף לחגיגה ושלח "צווי חרום לשירות מילואים" למנהיגי השביתה, תוך איום שקוף כי זה עלול להיות רק גל ראשון לגיוס.

השביתה נשברה, אבל הימאים למדו לקח: הם עזבו את ההסתדרות והקימו איגוד עצמאי משלהם עם מוסדות נבחרים, מלמטה למעלה: איגוד אמיתי. במאבקים שהתחוללו לאחר מכן העובדים לא נזקקו לאישור מלמעלה אם לצאת למאבק, מתי, איך, ועל אלו דרישות. רק הם חתמו על ההסכמים עם המעסיקים, כנדרש באיגוד מקצועי.

ועדי הפעולה: בסוף שנות ה-1950 ובראשית שנות ה-1960 התחוללה תסיסה רבה במפעלים ומקומות עבודה באזורי המרכז והצפון. מאחר שעל פי חוקת ההסתדרות רק אירגון הגג מוסמך להכריז על שביתות ולצאת למאבק כולל, פנו ועדי הפועלים להנהגת ההסתדרות ודרשו לפתוח בשביתה כללית. ההסתדרות סירבה. ועדי הפועלים אמנם היו נבחרים מטעם העובדים במקומות העבודה, אך הם היו משותקים מעצם מחוייבותם להיות כפופים למשמעת ההסתדרות. כך "ועדי הפעולה" במפעלים. למעשה, פעילי ועדי העובדים התארגנו תחת שם אחר. ועדי הפעולה התארגנו לשני ארגונים ארציים, עם כ-150 ועדי פעולה בכל אחד, וכך הצליחו לפתוח ולנהל שביתות כלליות. ההסתדרות ניהלה מאבק עיקש לחיסול ועדי הפעולה. אחד האירועים הבולטים באותה תקופה היה הפגנת ועדי הפעולה ככיכר עילית ברמת-גן. ההפגנה הוכרזה כבלתי חוקית, ועשרות מפגינים נעצרו, אחדים לשבועות ארוכים. ועדי הפעולה השיגו כמה השגים טקטיים אך ההסתדרות הצליחה לפרקם והם לא המשיכו את היוזמה לבנית איגוד מקצועי אמיתי.

השביתות בנמלים: בשנות הששים ניהלו פועלי התפעול בנמלים ניהלו שביתות גדולות ללא אישור ההסתדרות. הוועד של נמל אשדוד היה מיליטנטי במיוחד. בשנת 1969 תבעה ההסתדרות את ועד נמל אשדוד ל"משפט חברים" בגין "אי קבלת מרות ההסתדרות". העונש הצפוי היה גירוש מההסתדרות. שוב תופעה שאין לה אח בשום איגוד מקצועי. הרי ההנהגה אמורה לבטא את צרכי אירגוני השטח, ולא להיפך! יש מקום להתדיין עם חריגים כמו מפירי שביתה או טיפוסים פליליים ולאיים עליהם בגירוש. אולם חוקת ההסתדרות מחילה הליך גירוש נגד מנהיגי עובדים הממלאים אחר המנדט שקיבלו מחבריהם לעבודה. יש לציין כי לגירוש היו השלכות אישיות כמו שלילת זכויות הביטוח הרפואי בקופת חולים. אולם ב"משפט" התברר כי חלק מחברי הוועד לא היו בכלל חברי ההסתדרות... זה מה שקורה כאשר ארגון הגג אינו בנוי על איגודים מקצועיים. המשפט בוטל בשל היעדר תקפות.


לא לפועלים פלסטינים, כן למתנחלים

הסתירות והכשלים במבנה ההסתדרות, באידיאולוגיה ובפרקטיקה שלה, מצאו את בהתנהלות ההסתדרות מול העובדים הפלסטינים בישראל.

עד 1966 הפעילה מדינת ישראל משטר של ממשל צבאי כנגד אזרחיה הערבים. בכל יישוב ערבי היה מושל צבאי, וכל עובד ממוצא ערבי נאלץ להצטייד ברשיון תנועה כדי להגיע למקום עבודתו שמחוץ ליישובו. ההסתדרות מעולם לא יצאה להגנת הפועלים הערבים נגד מדיניות הדיכוי הזאת. העובדים הערבים התקבלו בסופו של דבר לשורותיה (מחוסר ברירה) רק בשנת 1959, וזאת במסגרת "מחלקה ערבית" שבראשה עמד (כמובן) יהודי. מעתה הופעלה האפליה הגזעית בתוך ההסתדרות פנימה. העובדים הפלסטינים לא מיהרו להצטרף להסתדרות, למעט אלה שהיו במסגרות מפלגתיות: חברי מפא"י (העבודה של היום) וחד"ש חברים בהסתדרות עד היום. אך רבים רואים בעצם החברות בהסתדרות שיתוף פעולה עם השלטון.

כאשר בוטל הממשל הצבאי ע"י המדינה, הסירה גם ההסתדרות משמה את המילה "העברים".

אחרי מלחמת 1967 הוצפה ישראל בפועלים מהשטחים הכבושים, ובשיא נהגו להגיע לישראל מדי יום עד 150,000 פועלים מעברו השני של הקו הירוק כדי לעבוד בה. ההסתדרות סירבה מכל וכל לעסוק בעניינם, שלא לדבר על צירופם להתארגנות המקצועית או סיוע להתאגדותם כסקטור. לעומת זאת מקבלת ההסתדרות לשורותיה את המתנחלים העובדים ביישוביהם. בחו"ל האיגודים המקצועיים קולטים ומארגנים את פועלי ההגירה כדבר המובן מאליו, גם כשאלה אינם חוקיים במדינה. דוגמה טובה היא הסיוע לפועלים החקלאיים המכסיקנים בארה"ב.

למרות שהתיבה "עברים" הורדה משמה, ההסתדרות ממשיכה לפעול כארגון המתכחש לעובדים הפלסטינים שבשטחי 1948. מינויו של ג'יהד עקל לסגן ראש האגף איגוד המקצועי – הוא החזיק בתפקיד עד לפני כשנה - אינה משנה את העובדה הבסיסית הזאת, מפני שעקל היה מינוי מפלגתי – כמיטב המסורת ההסתדרותית – מטעם חד"ש המקיימת ברית עם מפלגת העבודה על גבם של החברים.

האם פלסטינים אזרחי ישראל אינם חלק בלתי נפרד מציבור הפועלים המנוצל ע"י ההון הישראלי ? בוודאי שכן ! אבל, לדידי ההסתדרות, אין היא הנציגה שלהם. זאת ועוד. המדינה מסרבת לקבל אותם לעבודה בתחומים הנחשבים לתעשיות "רגישות" כמו התעשיה האווירית, הנמלים, חברת החשמל ושדות התעופה. האם ההסתדרות אירגנה אי פעם מאבק נגד החרמה אתנית זו של עובדים ? לא. אם כן, זהו ארגון גזעני ולא הסתדרות מקצועית.

בניגוד לכל הגיון פועלי, ההסתדרות מקבלת כמובן מאליו את הגבלת העובדים בני האוכלוסייה הילידה לענפי עבודה כמו בניין או שירותים שבהם השכר נמוך. זו אחת הסיבות לכך ש 52% מהאוכלוסייה הערבית חיה מתחת לקו העוני, לעומת 16% באוכלוסייה היהודית (לפי הדו"חות של המוסד לביטוח לאומי).

ההסתדרות מעולם לא ניהלה מאבק נגד הנוהג לשתף את נציג שב"כ היושב במשרד החינוך בוועדה למינוי מורים. נציג זה פוסל מועמדים להוראה על פי "מידע" המגיע ממאגרי שב"כ. הסתדרות המורים ההסתדרותית מעולם לא ניהלה מאבק בתופעה מחפירה זו. הרי ברור שהמועמדים אומרי ההן המאושרים ע"י השב"כ לא תמיד יהיו המורים הטובים ביותר ליישובים של ערביי 48. גם זה אינו מקרה. ארגון שמלכתחילה נוסד כאנטי- איגוד מקצועי, ארגון התומך במדיניות גזענית, לא יתנהל כאיגוד מקצועי האמור לצאת להגנת חבריו מול הרשויות הממלכתיות.


ההסתדרות יורדת מנכסיה.

אחר ניצחון מפלגת הליכוד בבחירות 1977, הושם קץ לייתרון שממנו נהנו התעשיות ההסתדרותיות כספקים המרכזיים של משרדי הממשלה ויכולת השיווק שלהן הוכתה מכה קשה. התאגיד כור תעשיות, שתחת גגו הצטופפו מאות חברות נקלע לקשיים חמורים ונמכר לידיים פרטיות ב-1991. חברת "סולל בונה" הלכה באותה דרך של וסבלה מייבוש ההזמנות הממשלתיות. הקיבוצים והמושבים לא זכו עוד לסיוע הנדיב של ההמשלה, ועלו על דרך של פשיטות רגל. כל חברת העובדים עמדה בפני שוקת שבורה. הנהגה חדשה בראשות חיים רמון ועמיר פרץ נבחרה ב-1994. צמד זה החליט לחסל את חברת העובדים ולהפריט את קופת החולים הכללית של ההסתדרות. באותה שנה הוסב שם ההסתדרות ל"ההסתדות החדשה".

הגולם הגיע לסוף דרכו. במשך שנים רבות התקיים המבנה הענקי וחסר ההגיון, עד שהמדינה הציונית החליטה שהיא יכולה כבר לסלק את הפיגומים שסייעו בהקמתה ובעיצובה בראשית דרכה. ההסתדרות עברה דייטת הרזיה חמורה. כיום הגוף המצומק שוב אינו מתיימר אפילו לייצג את האינטרסים של העובדים, יומרה שעדיין התקיימה בשנות התשעים כאשר בראשות ההסתדרות עמד עמיר פרץ.

בפני מנגנון המדינה הציונית מוצבים כיום אתגרים קשים עם נשיאותו של ברק אובמה בארה"ב. מתרבים הסימנים המבשרים שינוי דראסטי באיסטרטגית הממשל האמריקאי ביחס למעמד ישראל במרחב. גם המשבר הכלכלי העולמי מקצץ ביכולת התמרון של המדינה. כך הפך יו"ר ההסתדרות לשושבין הראשי של השותפות נתניהו וברק. כך הפך מי שאמור לנהל את האיגוד המקצועי ל מרכיב הממשלה האמיתי. עופר עייני חתם על "הסכם חבילה" עם המעסיקים ועם הממשלה שעיקרו הורדת מסים ישירים (לעשירים) והעלאת מיסים עקיפים, מע"מ (הפוגעת בשכבות העממיות).

אין אח ורע בעולם למצב כזה, שבו איגוד מקצועי כלשהו יחתום על הסכם מסוג זה. אולם מהותה של ההסתדרות הולמת בדיוק פעולה כזאת, שבה עייני פעל לבדו, ולא כיבד אפילו את מוסדות אירגונו שלא התבקשו אפילו לאשר את צעדיו. כפי שנחשף בראיון עם קרן נויבך, עייני פעל למען הממשלה, ולא למען העובדים.

המסקנה אחת: את ההסתדרות יש לסלק מדרכו של ציבור העובדים.
תל אביב, יולי 2009

------------------------------------------

להקמת הסתדרות של איגודים מקצועיים, עצמאית, דמוקרטית, כלל ארצית.

רק איגוד מקצועי עצמאי ודמוקרטי מסוגל לייצג את חבריו, בלתי תלוי במדינה ובמנגנוניה ובמעסיקים. איגוד מקצועי עצמאי הוא שליח של העובדים, ארגון שמציב לנגד עיניו את האינטרסים של העובדים בלבד, ויונק את כוחו מהם בלבד. ארגון המכבד בכל רמה את כללי הדמוקרטיה הפועלית.

הארץ היא אחת, ומשטר הדיכוי הישראלי השולט בה הוא משטר אחד מהים עד הנהר. מול משטר זה, מול הבוסים הנשענים עליו במערכת הניצול שלהם, מוטל על פעילי ציבור העובדים להניח את היסודות לארגון מקצועי אחד.

אנו ציבור עובדים אחד ! אנחנו מעמד אחד ! פועלים מנצרת, מחיפה, מעזה, מעכו, מתל אביב, מג'נין, מעין בית עילמה, הבה נתאחד ! לבניית האיגוד המקצועי הגדול !

יום שלישי, 30 ביוני 2009

עזה, לבנון והמלחמה הבאה

מאת: אלי אמינוב
הפלישה הישראלית ללבנון וההרס שזורע הצבא הישראלי בתשתית האזרחית והאנושית של המדינה לא נועדו רק לנקום את כבודו האבוד של הצבא או אפילו לנסות להחזיר את החיילים השבויים. הם נועדו בראש וראשונה למחוץ את כוחה של ההתנגדות הלבנונית לקראת הוצאה לפועל של תוכניות האימפריאליזם האמריקאי נגד אירן וסוריה. יתרה מזאת: מה שמכנה צמרת מדינת ישראל – מראש הממשלה ומטה, עד זוטרי הכתבים – "שיקום יכולת ההרתעה של צה"ל", אינו אלא כינוי מכובס ליכולת הכרעה מהירה. זו אמורה להוכיח לארה"ב שישראל היא עדיין נכס אסטרטגי אמריקאי ולא נטל, וזאת לשם הבטחת שילובה במהלכים הצבאיים והפוליטיים הבאים שיוזם האימפריאליזם באזור, בעיקר לאור הכשלונות בעיראק.
כפי שהתהדרה השרה ציפי ליבני, חביבת השמאל הציוני בטלוויזיה הישראלית, התוכניות למחיצת חזב אללה ולרצח מנהיגיו היו מוכנות זמן רב לפני חטיפת החיילים. דבר זה אינו מפליא איש, שכן זה 16 שנה שישראל נדחקת החוצה מהפעילות הצבאית של האימפריאליזם במזרח התיכון. אי-יכולתה לדכא במהירות את האינתיפאדה הראשונה הביאה את ארה"ב למנוע את שיתופה במלחמת המפרץ הראשונה. יתרה מזאת: באותה מלחמה נטלה ארה"ב מידי ישראל אף את הזכות להגן על בטחונה שלה ונטלה לידיה את השמירה על בטחונה. ישראל אף לא הורשתה להגיב על ירי הסקאדים ונגזר עליה לשתוק כאשר טילי הפטריוט האמריקאיים נכשלו ביירוט הטילים העיראקיים. בכל התקופה הזאת השקיעו האמריקאים למעלה מחמישים מיליארד דולר בשמירה על יתרון הצבא הישראלי על צבאות העולם הערבי, השקעה ללא קבלת תמורה פעילה. אין פלא שבתוך הממסד האמריקאי התחילו חוקרים שונים לערער על ההשקעה העצומה בישראל חסרת התועלת.
במהלך השנה האחרונה הזהיר חזב אללה את ישראל פעמים רבות כי בשל אי-קיום ההסכם עימו מצד ישראל ובשל אי-החזרתם של שבויים לבנונים, מתכוון הארגון לחטוף חיילים "כקלפי מיקוח", כפי שנהגה גם ישראל. חזב אללה הוציא את איומו לפועל בהצלחה רבה, והצבא פלש ללבנון תוך הבטחה של מפקדי הצבא "להסיג את לבנון עשרים שנה אחורה".
מאז הפלישה נהרס נמל התעופה של ביירות, נהרסו כבישים וגשרים, הוטלו סגר ומצור על לבנון כולה, מאות אלפי אנשים הוברחו מבתיהם, הופצצו שכונות מגורים ונהרגו אזרחים רבים. ישראל הכריזה מפי שריה השחצנים כי נסראללה וחאלד משעל מועמדים להוצאה להורג ללא משפט. בתגובה להתקפה נשלחו טילים מלבנון לכל יישובי וערי הצפון, ואזרחים ישראלים נפגעו.יכולת ההבחנה ותפיסת המציאות של ההנהגה הישראלית אבדו לחלוטין. היא אמנם נהנית כרגע מתמיכת השמאל והימין הציוני, העיתונות היומית ואמצעי התקשורת, דעת הקהל הנעה בין היסטריה לאופוריה, וכמובן תמיכת הממשל האמריקאי. אולם, עליית מחירי הנפט ביומיים האחרונים והחרדה של הבורסות בישראל ובארה"ב מקטינות את מרווח התמרון של אוסף שואפי הקרבות בצמרת הישראלית. הנחת העבודה של צמרת זו בנויה על האשליה שההמונים הפלסטינים הובסו בשלב זה. זוהי שטות מוחלטת. למרות המהלומות הכבדות והאכזריות הברברית נגדם, ההמונים ממשיכים לחפש הנהגה נאמנה שתוכל להובילם לניצחון.
המלחמה בלבנון לא הקטינה את ממדי ההרס והרצח שישראל זורעת ברציפות ברצועת עזה. ביממה האחרונה נרצחו שם 26 אזרחים, בתוכם משפחה בת תשע נפשות. יממה קודם לכן נרצחו 24 בני אדם. "הישגים מצוינים", קרא עמיר פרץ, פושע המלחמה החדש, כשנודעו לו עובדות אלה. עלוב הנפש, שחוגים רחבים בשמאל הציוני ראו בבחירתו לראשות מפלגת העבודה פתיחת עידן חדש, הפך תוך יממה לחביבו הנערץ של הרוצח הוותיק אפי איתם. אשר לחיילים השבויים ששימשו כביכול עילת הפעולות, הרי שאיש חוץ ממשפחותיהם אינו מתעניין בגורלם, בוודאי לא ההנהגה הישראלית, השבויה בחזיונות גדלות כיצד לחזור ולהיות כלב השמירה המועדף של ציר הרשע האימפריאליסטי ולגרור את המזרח התיכון למרחץ דמים חדש.
את מחול המוות הנוכחי ניתן להפסיק רק עם שחרור השבויים הלבנונים והפלסטינים תמורת השבויים הישראלים, הוצאת הכוחות הישראליים מיד מלבנון, מעזה ומהגדה המערבית הכבושה, והסרת המצור מעל לבנון ורצועת עזה.

הפלישה לגטו עזה

כאשר חדרה יחידה מבצעית "נבחרת" של צה"ל לחאן יונס בסוף השבוע וחטפה שני לוחמי חמאס מביתם, לא חלם איש בישראל כי תוך יומיים תשיב לה תנועת ההתנגדות הפסלטינית באותו מטבע, ובפעולה של יחידה מובחרת פלסטינית תחטוף חייל ישראלי ותיקחהו בשבי. הסערה שפרצה בעקבות זאת זעזעה את ראשי הממסד הצבאי והפוליטי. הרמטכ"ל, גנרל אטום מוח, בעל מנטליות של סוהר קולוניאלי, קבע: "זה מעשה טרור"; ראש הממשלה ממרומי גמדותו המוסרית, המגדיר רציחות יומיומיות של אזרחים פלסטינים כפעילות מוסרית, הודיע כי שום משא ומתן לא יתקיים עם החוטפים; ואילו שרת החוץ הענוגה יצאה למסע הסברה המציג את המלחמה הטוטאלית באוכלוסיה הפלסטינית כחתירה לפתרון מדיני, שהוא בעיני ההנהגה הישראלית המשך המלחמה באמצעים אחרים.בעת כתיבת שורות אלה מתרחשת הפלישה הישראלית רבת ההיקף לרצועת עזה. המטרה היא כביכול לשחרר את החייל הישראלי השבוי, אך הסיבות האמיתיות הן הענשת האוכלוסיה הפלסטינית על שלא נכנעה לטרור הישראלי, רצח מנהיגים פלסטינים בדרגים שונים, זריעת הרס ואימה, כמו גם גם להביא, "מבלי להתכוון" כמובן, למותו של החייל הישראלי השבוי. כך לא תצטרך ישראל להכנס למשא ומתן על שחרורו ותוכל לרחוץ בנקיון כפיה.הפעולה הצבאית אינה כל הסיפור. המתקפה הישראלית כוללת את הפסקת החשמל, המים והמזון ודרישה מהתושבים להסתלק מהאזורים אותם מכתר הצבא ולנוע ממקום למקום. זהו גזר דין מוות לאלפי חולים, זקנים וחלשים. גטו עזה ילמד לדעת שוב את ידו הקשה של עם האדונים.ישראל מאיימת גלויות, קבל עם ועולם, על ההנהגה הפלסטינית הנבחרת בהוצאה להורג ללא משפט. זאת למרות שמאז עלתה ממשלת חמאס לשלטון, גילו ראשיה "אחריות" המובילה אותם במסלול גזור מראש להשתלבות בהסדר האמריקני. טעותם הראשונה הייתה שהסכימו להשתתף בבחירות בתוך הבנטוסטאנים הנשלטים על ידי ישראל במקום לדרוש בחירות כלליות ומלאות של כל העם הפלסטיני, על חלקיו השונים שרק לו הזכות לקבוע את הנהגתו הנבחרת. ההסכמה לבחירות היתה בעצם הסכמה לחלוקת פלסטין. מכאן ואילך מוכנה חמאס להעניק לישראל הפסקת אש ארוכה, אם תיסוג לגבולות 67. קידוש גבולות החלוקה שהביאה את הנכבה הפלסטינית מצביעה כי מתוך "אחריות" עלולה תנועת חמאס להתכופף בפני הכוחות השולטים באזור גם בשאלת השיבה. שאלת השיבה היא מרכזה של השאלה הלאומית הפלסטינית ובלי קבלתה ומימושה לא יתכן שום פתרון לסכסוך.ואבו מאזן? שותפו של יוסי ביילין לוויתור על זכות השיבה, המנהיג הנבחר המתנשק עם אולמרט כשדמם של ילדי עזה נשפך ברחובות, שקיבל מישראל וירדן אלפי כלי נשק להקמת מיליציה נשיאותית נגד הממשלה הנבחרת, יושב בצד ומחכה לשעתו הגדולה, שלא תבוא לעולם.הדרך הצודקת והנכונה ליציאה ממעגל הדמים הנוכחי, היא שחרורם המיידי של כל האסירים הפלסטינים תמורת השבוי הישראלי והוצאת צה"ל מכל השטחים הכבושים.

יום שני, 12 בינואר 2009

גטו עזה עולה באש!

עד למתקפה האחרונה של הצבא הישראלי התקיימה רצועת עזה בתנאי מצור מלא ונורא מהים, מהיבשה ומהאויר. זה שנה וחצי שהרצועה מהווה גטו נצור ומסוגר, על גבי פיסת קרקע של 360 קמ"ר, עבור 000 500 1 תושביה, שמחציתם פליטי הטיהור האתני של 1948 וצאצאיהם.

ממשלת ישראל יזמה ואירגנה מחסור מתמשך במצרכים בסיסיים, בתרופות ועזרים לבתי החולים ואמצעי חימום לאוכלוסיה האזרחית. מפעם לפעם הרשתה ישראל כניסתן של כמה עשרות משאיות אספקה, תוך תרועת חצוצרות והודעות לעתונות העולמית על המחווה ה"הומאניטרית" כבייכול: אחת לכמה ימים או ולפעמים רק אחת לכמה שבועות בוצעה ה"מחווה" הנלעגת שאפשר להשוותה ל"הומאניות" של מי שזורק עצם לעבר עדת כלבים שאותה הרעיב במתכוון.

ירי רקטות לעבר ריכוזים אזרחיים של ישראל היה תגובה צפויה להתעללות מתמשכת זו.

ב-27 בדצמבר 2008 פתח הצבא הישראלי במסע רצחני שכלל הפצצות מהאוויר, מהים, ולבסוף מהיבשה. מבול של פלדה ודם ניתך על ריכוזי אוכלוסייה עניה, מורעבת וחסרת אונים, המורגלת זה שנים בפעולות דיכוי. שמות היעדים ידועים ומוכרים: מחנות הפליטים הפלסטינים שאטי, נוסיירת, ג'בליה, חאן יונס, רפיח, ואחרים. דוברי החמאס מעדיפים לקרוא גם בשמות היישובים שמהם גורשו אותם פליטים :מג'דל, אסדוד, יבנן, - ובעברית של אחרי 1948 : אשקלון, אשדוד, יבנה. אז הם גורשו, והיום הם מופצצים, מופגזים, נורים.

בשלב הבא של ה"מבצע" חודר שוב הצבא בכוחות רגליים לרחובות כמו בשנת 1948 ושוב נותן לתושבים הוראות לעזוב את בתיהם. ברקע מאות רבות של אזרחים הרוגים, אלפי פצועים, הרס מספר עצום של בתים ובנייני מגורים. מאות אלפי ילדים, מאות אלפי נשים, מאות אלפי גברים, שרידי אימת הגיהנום תוצרת ישראל נותרו חסרי קורת גג בימי חורף קרים, ועכשיו, עם הפלישה הקרקעית, עוד טבח איום ונורא עומד בפתח!

יידע כל אחד ותדע כל אחת:
ממשלת ישראל מנהלת מערך תעמולה שכולו גיבוב שקר על שקר!


השקר הגדול מכולם: טענתה של ישראל שהיא מנהלת "מלחמת מגן". זהו שקר ! ישראל היא האחראית לירי הרקטות על יישובי הדרום. הסכם הרגיעה מתחילת יוני 2008 קבע: יופסק הירי – ויופסק המצור על עזה!!!

ממשלת ישראל לא הפסיקה את המצור על עזה ובכך לא קיימה את התחייבויותיה על-פי הסכם הרגיעה. אם לא די בכך, ב-4 וב-5 בנובמבר ביצעה ישראל שתי פרובוקציות תוך כניסת כוחות צבא לתוך הרצועה: פיצוץ מנהרה על יושביה, הפצצת רכב שהסיע לוחמי חמאס.

החמאס הגיב בירי כתגובה להפרת הסכם התהדיאה על ידי ישראל. ההסלמה שהובילה למלחמה הנוכחית היא על כן פרי של תכנון מפורט ומדוקדק של צמרת הממסד הצבאי בהנחיית ברק, שלא היה מעוניין בהמשך הרגיעה.

יש לדעת כי למלחמה היזומה על ידי הממסד הישראלי יעדים פוליטיים ברורים.

בין היעדים הללו:

  • שאיפתה של הממשלה לנקות את עצמה ואת הממסד הצבאי מחרפת הכישלון של מלחמת לבנון השנייה
  • שאיפה לגרוף נקודות יוקרה בקמפיין הבחירות הקרובות
  • רצון לזכות בנקודות על הפלת ממשלת החמאס

    מטרות אלה אינן המטרות של המוני העם, ושל המוני העובדים בפרט !

    פוליטיקאים וגנרלים, הניחו לעזה !

    המוני העם, ובפרט העובדים כאן ושם רוצים לחיות בשלום ובכבוד !

    תושבי רצועת עזה ! עוד תחזרו ליישובים שמהם גורשתם !

    הפתרון היחיד: איחוד בין עובדים ופליטים להקמת רפובליקה חופשית, חילונית ודמוקרטית!


    ‏04/01/2009
    הוועד למען רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ

  • יום שבת, 3 בינואר 2009

    جيتو غزة يحترق!

    عندما شنّت إسرائيل عدوانها العسكري الأخير على قطاع غزة، كان القطاع يرزح تحت وطأة حصار شامل من البحر والبر والجو. ومنذ سنة ونصف أصبح قطاع غزة جيتو محاصرًا ومغلقاً على مليون ونصف إنسان في 360 كم مربع، نصفهم لاجئون في أعقاب جرائم التطهير العرقي عام 1948 ونسلهم.

    حكومة إسرائيل بادرت ونظمت الحرمان المتواصل من الحاجيات الأساسية، كالأدوية والأجهزة للمستشفيات، ووسائل التدفئة للسكان المدنيين. ومن حين لآخر سمحت إسرائيل بدخول بضع عشرات من الشاحنات المحملة بالإغاثة، ترافقها أبواق الإعلام العالمي تشيد بما يُراد له أن يظهر كأنه لفتة "إنسانية": مرّة واحدة كلّ بضعة أيام وأحيانًا كلّ بضعة أسابيع، تكرّمت إسرائيل بمثل هذه "اللفتة" الهزيلة التي يمكن مقارنتها بإنسانية من يرمي بعظمة إلى قطيع من الكلاب التي جوّعها عمدًا.

    إطلاق الصواريخ على مراكز إسرائيلية مأهولة بالسكان كان هو ردّ الفعل المتوقع على هذا التنكيل المتواصل.

    في 27.12.2008 شنّ جيش إسرائيل حملة التقتيل التي اشتملت على القصف من الجو ومن البحر، وأخيرًا من اليابسة. وابل من الفولاذ والدم ينصبّ على تركيز سكّانيّ يرزح منذ سنين تحت وطأة الإفقار والتجويع والقمع والتجريد من مقوّمات التصدّي. أسماء المواقع المستهدفة معلومة ومعروفة: مخيمات اللاجئين الفلسطينيين، الشاطئ والنصيرات وجباليا وخان يونس ورفح وغيرها. ويفضل الناطقون باسم حماس إضافة ذكر أسماء البلدات التي طُردَ منها أولئك اللاجئون: المجدل، أسدود، يبن. – وبعبرية ما بعد 1948: أشكلون، أشدود، يفنه. إذن لقد جرى طردهم، واليوم يجري قصفهم وتفجيرهم وإطلاق النار عليهم.

    في المرحلة القادمة ل(الحملة) يتقدم جيش إسرائيل مجدّدًا بسلاح المشاة نحو الشوارع، مثلما في عام 1948؛ ومجدّدًا يلقي على السكان بتعليمات مغادرة بيوتهم. وفي الخلفية مئات كثيرة من المواطنين القتلى، وآلاف الجرحى، ودمار هائل في البيوت والمباني السكنية. مئات آلاف الأطفال، مئات آلاف النساء، مئات آلاف الرجال، الناجون من هَوْل جهنّم صُنع إسرائيل، وجدوا أنفسهم بلا مأوى في أيّام شتائية باردة. واليوم مع الاجتياح البريّ هنالك مجزرة أخرى في الانتظار!

    فليعرف كل واحد، ولتعرف كل واحدة: حكومة إسرائيل تدير آلة دعائية كلّها كذب في كذب.
    الكذبة الأكبر: الادعاء بأن حرب إسرائيل هي "حرب دفاعية" هو كذب! إسرائيل هي المسؤولة عن إطلاق الصواريخ على بلدات الجنوب. اتفاق التهدئة من بداية حزيران 2008 اقتضى أن: يتوقف إطلاق الصواريخ – ويتوقف الحصار على غزة!!! ولكن حكومة إسرائيل لم تفِ بتعهّدها ولم تلتزم بتطبيق الاتفاق. وعلاوة على ذلك: في 4 و5 نوفمبر/تشرين ثانٍ، قامت إسرائيل باستفزازات إذ دخلت قوات جيشها إلى القطاع: فجّرت نفقاً على من فيه من البشر، وفجّرت سيارة كانت تقلّ مقاتلي حماس.
    وقد ردّ حماس بإطلاق الصواريخ ردًّا على خرق إسرائيل لاتفاق التهدئة. إن التصعيد الذي أدّى إلى الحرب الحالية هو إذن ثمرة تخطيط دقيق ومفصّل وضعه قادة المؤسسة العكسرية بقيادة براك، الذي لم يكن معنيًّا باستمرار التهدئة.

    يجب أن يكون معلومًا أن هذه الحرب المدبّرة بأيدي المؤسسة الإسرائيلية أهدافًا سياسية واضحة، من بينها:
    طموح الحكومة إلى تنقية نفسها والمؤسسة العسكرية من عار الفشل في حرب لبنان الثانية.
    طموح إلى جمع نقاط في الحملة الانتخابية لانتخابات الكنيست القادمة.
    هذه الأهداف ليست هي أهداف جماهير الشعب، ولا أهداف العمال تحديدًا!

    أيّها السياسيون والجنرالات، دعوا غزة في حالها!
    جماهير الشعب، وخاصة جماهير الشغيلة، هنا وهناك يريدون العيش بسلام وكرامة!
    يا سكان قطاع غزة، إنكم لعائدون إلى الأماكن التي طردوكم منها!
    الحل الوحيد: وحدة العمال واللاجئين لإقامة الجمهورية الحرة الديمقراطية العلمانية!

    4.1.2008
    اللجنة لأجل الجمهورية الديمقراطية العلمانية في كامل فلسطين