על השלב הנוכחי ביחסים בין האימפריאליזם האמריקאי והקומפרדור הישראלי
תומס פרידמן, כתב בכיר בעיתון המוביל בארה"ב, הניו יורק טיימס, ושופר ידוע של הממשל כתב בחודש מרס 2010, על רקע הקולות הרמים העולים בירושלים ובוושינגטון הרשמיות: ישראל היא מדינה תלותית. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אמר לטלוויזיה הישראלית: ישראל תלויה בארה"ב בכל, משרוך נעל ועד ראש. אז מה קרה בין שתי הממשלות השותפות באורח הדוק כל כך, שמקיימות ביניהן "ברית אסטרטגית" משכבר הימים, או בעצם, בין האדון ומשרתו הנאמן ביותר באזור?
עוד בימי מלחה"ע ה-1 נבחרה התנועה הציונית על ידי האימפריאליזם, אז האימפריאליזם הבריטי שהתכונן לכבוש את האזור, כנקודת משען מרכזית לאחיזתו באזור. לימים, בשנות ה-50 במאה שעברה העבירה מדינת ישראל את נאמנותה לאימפריאליזם האמריקאי שאסף, לעתים בכוח – דרך הפיכות צבאיות - את שברי שליטת בריטניה על המדינות במרחב.
מדינת ישראל – אבן ראשה של הסדר הקונטר-מהפכני
אך אותה מתכונת של זיקה של מדינת ישראל עם האימפריאליזם נשתמרה. היא הייתה האבן הראשה במבנה של הסדר האימפריאליסטי באזור, המחזיקה אותו מול ההמונים המתקוממים נגד הסדר הקיים, נגד המעמדות הפיאודו-בורגניים החולשים על המדינות והמהווים את חוליית התמסורת של השליטה האימפריאליסטית. זהו תפקידו של המשטר ההתנחלותי בפלסטין ואין לו אחר. על כן טופח, על כן זכה להגנה של האימפריאליזם העולמי, ובפרט האמריקאי, הרבה-הרבה מעל למידות שטח הבסיס שלו. הוא הערובה, בעיני האדונים ההם, שהמבנה הנגד מהפכני באזור יוסיף להתקיים.
שותפות אינטימית זו, בין האדון ומשרתו, מסבירה גם מדוע למרות כל ההצהרות החסודות שיצאו מוושינגטון, זו אישרה תמיד, בקריצת עין כפי שמציינים עכשיו הפרשנים הישראלים, את הפעילות ההתנחלותית בשטחי 67, לרבות במזרח ירושלים. למחרת סיפוח אותו חלק בעיר שמעבר לקו הירוק לשטח מדינת ישראל החלה ממשלת ל. אשכול בבניית שכונות חדשות, ליהודים בלבד על פי המתכונת הגזענית הקבועה של המשטר הציוני. הצעד הבא היה תחילת בניית עיר התנחלות בסמוך לחברון-אל חליל ע"י אותה ממשלה, אשר הייתה – נזכיר זאת – ממשלה בראשות מפלגת העבודה. כידוע, "כל הממשלות בנו מעבר לקו הירוק" בירושלים אל קודס ובכלל שטחי 67, ממשלות של "הימין" וכן של "השמאל". נשיאי ארה"ב לדורותיהם קרצו, קרצו, וקרצו, אבל לא נראה שקיבלו מכך כאבי שרירים בעיניים.
אז מה קרה עכשיו? למה אובמה נזעק, עד ששלח את מזכירת המדינה שלו ה. קלינטון לנהל שיחת נזיפה של 40 דקות עם נתניהו, את פרידמן שיכתוב כמה ישראל היא מדינה תלותית, את "פוריין פוליסי" שיזכיר שהמדיניות הישראלית מסוכנת לאינטרסים האמריקאים באזור, בעירק ובאפגניסטאן?
ישראל – מכשול למדיניות האמריקאית באזור
נזכור את 12 החודשים שקדמו ליולי 2005: ד. וייסגלאס, ראש לשכתו של ראש ממשלת ישראל שרון יצא וחזר פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, על הציר בין ירושלים לוושינגטון. באותם ימים, האינתיפאדה השנייה היוותה נטל פוליטי בלתי נסבל עבור ארה"ב בתוך הקשר אזורי שבו ניהלה מלחמה קשה בעירק. ההוראה למשרת הישראלי הייתה להפסיק את הסיפור ויהי מה. התוצאה מהדרישה האמריקנית היתה נסיגת הכוחות הישראליים משטחה של רצועת עזה, וכליאת תנועת החמאס בה.
עכשיו נמצאת ארה"ב במלחמה עוד יותר קשה באפגניסטאן, בעוד כוחותיה עדין לא הוצאו מעירק. האתגר האירני גם אינו פשוט. לישראל הגיעו בחדשים האחרונים, הרמטכ"ל האמריקאי עם פמליה של גנרלים, נציגים בכירים של הממשל, ולבסוף סגן הנשיא. מטרת כולם היתה למנוע מישראל שתיזום מבצע הפצצה על הכורים האטומיים האירניים, תוך הרעפת הבטחות שישראל היא בעלת בריתה הנאמנה של וושינגטון, ושזו לעולם לא תפקיר את בטחונה, וכו' וכו'.
אם כך, מול האתגר הקשה מנשוא של המלחמה שהוא מנהל באפגניסטאן, ממשל אובמה מכוונן מחדש את מנופי המדיניות האמריקאית. הוא חייב להישען יותר משעשו קודמיו על המשטרים באזור, וחייב גם לנסות למצוא דרך לשותפות כלשהי עם משטר האימאמים בטהראן. התנועות הג'יהאדיסטיות, הטליבאנים ואל קאעידה, עוינות את המשטר השיעי האירני (בעירק, למשל, נציגיהם מנהלים ביניהם מלחמת חורמה). קבוצה חשובה במועצת הביטחון הלאומית בוושינגטון דוחפת להסכם. אבל, ישראל, עם מפעל ההתנחלות שלה, היא מקל בגלגלים של הכוונון מחדש הזה.
הרשות הפלסטינית הפכה למוסד חשוב במדיניות האמריקאית באזור
בנוסף, מזה שנתיים, בשטחי הגדה המערבית, כוחות "הרשות הפלסטינית" עברו שינוי כולל, בניצוח קצינים אמריקאים ובפיקוד שליח מיוחד של וושינגטון הגנרל האמריקאי קנת דייטון. יתירה מזו, לפני חודשיים נתמנה "מתאם כוחות נאט"ו עם הכוחות הפלסטינים", שוב גנרל אמריקאי – ויליאם וורד.
כל אלה מצביעים על היערכות מחודשת של האימפריאליזם האמריקאי, בהנהגת אובמה, באזור. התכתיב שקיבל נתניהו להכריז על הזדהותו עם נוסחת "שתי מדינות לשני עמים", עליה הכריז כמי שכפאו שד, ההחלטה הכפויה בדבר הקפאת הבנייה בשטחי הגדה המערבית, והוא אינו מתכוון ליישם אותה מעבר לחודש ספטמבר, והוא כבר קיבל היתר להמשיך בבנייה שכבר החלה, כל אלה משתלבים בתמונה כוללת בה מדינת ישראל חייבת להתפשר ביומרותיה מול הרשות הפלסטינית, ובעיקר למול ליגת המדינות הערביות, עליה נשען ממשל אובמה בתמרוניו מול איראן. לאבו מאזן חייב להיות מרחב מחיה מדיני שיאפשר לו למלא את תפקידו בתוך ההיערכות המחודשת של וושינגטון באזור. לדוגמא, עיצוב מדיני שיינתן למערך כוחות הביטחון העומדים תחת פיקוד אמריקאי, מעין החייאת תוכנית "האוטונומיה הפלסטינית" מימי הסכמי קמפ דיוויד (1978), אוטונומיה שתהא נצורה מכל עבר כמו רצועת עזה היום, תקיים אותו סוג של זיקה הדוקה עם מדינת ישראל כמו זו שבין כוחות "הרשות הפלסטינית" והכוחות הישראליים, ותעמוד תחת השגחה מאוד קרובה של נציגי הממשל האמריקאי. אם תקום, "המדינה" הזאת תהווה שלטון צבאי בלבוש אזרחי.
התנגשות בין האג'נדה של ממשל אובמה לזו של ממשלת נתניהו
אך כל אלה מתנגשים עם הפרוגרמה הפוליטית של ממשלת נתניהו. נתניהו עצמו פילג את תנועת "הליכוד" ביולי 2005 על רקע החלטתו של מנהיגו אז שרון לבצע נסיגה צבאית מרצועת עזה. האג'נדה הפוליטית של נתניהו היא הפרוגרמה ההיסטורית של "הליכוד", "ארץ ישראל השלמה". ז.א. הישארות ישראל בכל פלסטין עד הנהר. זאת גם האג'נדה עליה הוקמה הממשלה הנוכחית (נפסח על "מפלגת העבודה" המצומקת שהתפרקה מנכסיה המסורתיים).
גם אם ירצה, נתניהו אינו יכול לוותר על האג'נדה שמגדירה את קיומו בתוך המדינה הציונית, מפלגתו, ובעלת בריתה ש"ס היו גורמים לפירוק הממשלה. נתניהו אינו רוצה ואינו יכול לוותר על המשך בניית מפעל ההתנחלות בשטחי 67. מכאן ההתנגשות עם החתירה של וושינגטון להתבססות מוגברת על מדינות הליגה הערבית ולמציאת שותפות יחסית עם איראן – כל אלה במטרה לנחול ניצחון באפגניסטאן. מהדהדים דבריו (על פי ה"פוריין פוליסי") של גנרל פטריאוס, מפקד פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי – המכסה את המזרח התיכון, כולל אפגניסטאן, איראן, עירק, המדינות הערביות, אשר הזהיר בנייר עמדה שהופנה עוד בינואר האחרון כי "התנהלות ישראל גורמת למנהיגי מדינות ערב לאבד את אמונם בארצות הברית", בפרט התנהלותה מול הפלסטינים.
אובמה אינו מנהל כאן מדיניות של איש אחד. לממסד הצבאי שלו יש ראייה כוללת של האינטרסים האמריקאים, וגם להון הפיננסי בוול סטריט. נכון לעכשיו. נתניהו ייאלץ להתקפל תחת רטוריקה זו או אחרת: היועץ הבכיר של אובמה דיוויד אקסלרוד הכריז שישראל היא "מדינה תלותית" ואחריו חזר על דבריו הרמטכ"ל הישראלי לשעבר.
אך התקפלות כזאת משמעותה משבר פנימי חמור במערכת הישראלית הרשמית, פיצול, ובתנאים של היום דרך ללא מוצא.
על ההמונים לסמוך על עצמם, על עצמם בלבד
רק התנתקות ממעגל השליטה האימפריאליסטית, שדורשת את התנתקות הארץ ממשטר הגזענות הממוסדת והמובנית, תוכל להעניק לעם שבארץ, לעמי האזור, חרות וריבונות על גורלם. השחרור הזה יהיה מעשה ידם של המוני העם עצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה