יום רביעי, 26 במאי 2010

דרום אפריקה: האפרטהייד מת – יחי האפרטהייד

קריאה ביקורתית בספרה של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם"

בעשרים השנים מאז בוטל האפרטהייד בדרום אפריקה, ראה רוב רובו של השמאל בעולם, את שינוי השלטון שם כניצחון מזהיר של האנושות על כוחות האופל. דרום אפריקה החדשה הועלתה על נס כמודל להערצה וחיקוי ומנהיגיה השחורים זכו לכיבודים בעולם כולו. אולם בחינה רצינית יותר של "הדמוקרטיה שנולדה בכבלים" כפי שקוראת נעמי קליין לדרום אפריקה, מגלה תמונה שונה.
בספרה "דוקטרינת ההלם" מתארת קליין כיצד הארץ העשירה, שהיתה אמורה להפוך עם סיום האפרטהייד למדינה חילונית דמוקרטית, הפכה למעשה לקליפה של דמוקרטיה פרלמנטרית, הנשלטת בידי אותם תאגידים ואותם כוחות חברתיים שקיימו את משטר האפרטהייד. בניגוד לתוכנית הפוליטית של האיי-אן-סי שהבטיחה להחזיר את המדינה לרוב השחור, נשאר הכח האמיתי בידי המיעוט הלבן. כותבת קליין:
"בתקופה המכריעה שבין שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא בפברואר 1990, לבין מינויו לנשיא המדינה ב-1994, ויתרה מפלגתו, האיי-אן-סי על רוב רובה של "אמנת החופש" שנתקבלה בקונגרס של העם ב-1955.
"האמנה נפתחה בהצהרה: "העם ימשול". מנדלה, במסר בן שני משפטים ששיגר לתומכיו שבועיים לפני שחרורו מהכלא, ניסח זאת כך: "מדיניותה של האיי-אן-סי היא להלאים את המכרות, את הבנקים ואת התעשיות המונופוליסטיות... שינוי או תיקון עמדות בנושא זה לא יעלה על הדעת. העצמה כלכלית של השחורים היא יעד שאנו תומכים בו ומעודדים אותו ללא סייג, אך במצבנו אין מנוס משליטה של המדינה בענפים מסוימים של הכלכלה". מילים אלה הפכו לאות מתה תוך זמן קצר ביותר.
לכל הפלגים באיי-אן-סי היה ברור שהאפרטהייד אינו רק שיטה פוליטית אלא גם שיטה כלכלית, שהשתמשה בגזענות על מנת לאכוף הסדר רווחי להפליא: אליטה לבנה הצליחה לצבור רווחים עצומים מן המכרות, מהחוות ובתי החרושת של דרום אפריקה. כוח העבודה השחור היה מנוע מלהחזיק קרקע בבעלותו ואולץ לספק את עבודתו תמורה הרבה פחות מערכה ערב שחרורו, מדגישה קליין, מנדלה, עדיין האמין שלא ייכון חופש בלי חלוקה מחדש של הנכסים.
"אולם בשנים הספורות שחלפו עד שמנדלה עלה לכס הנשיאות, קרה משהו ששכנע את צמרת המפלגה שלא להשתמש בכוחה וביוקרתה כדי לתבוע בחזרה את אוצרות המדינה שנגזלו ולחלקם מחדש. על פי תיאורה של קליין "המפלגה אימצה מדיניות שהיא עדות חיה למה שצפוי כשמנתקים את הרפורמה הכלכלית מן התמורה הפוליטית. במישור הפוליטי הונהג אמנם שלטון הרוב, ולכל האזרחים יש זכות בחירה וחירויות אזרחיות. אולם דרום אפריקה מקדימה רק את ברזיל בתחרות על תואר החברה הבלתי שוויונית ביותר בעולם".
"בשיחות שבהן נידונו התנאים לסיום האפרטהייד. מנדלה ונציגיו השיגו את שלהם כמעט בכל אחד מסעיפי המו"מ בתחום המדיני. והאזרחי. אולם בד בבד, ובאורח הרבה פחות מתוקשר, התנהל המו"מ הכלכלי, ובו ייצג את האיי-אן-סי תאבו מבקי (מאוחר יותר נשיא דרום אפריקה). בשיחות הכלכליות התקבל "קונסנזוס וושינגטון" ששלט בכיפה. התחומים העיקריים הקשורים בקבלת הכרעות כלכליות – כגון מדיניות הסחר או הבנק המרכזי – הוכרזו כתחומים "טכניים" או "מנהליים", והשליטה בהם הועברה לידי גורמים "חסרי פניות" כביכול: מומחים, כלכלנים ופקידים של קרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי – נציגים של כל גורם מלבד לוחמי החירות של האיי-אן-סי. כך בוצעה בהצלחה הבלקניזציה של כלכלת המדינה.
"הכלכלן וישנו פאדיאצ'י היה אחד המעטים באיי-אן-סי שהיה בעל הכשרה קלאסית בכלכלה. בסוף 1993 הוא התבקש להכין נייר עמדה על היתרונות והחסרונות שבהפיכת הבנק המרכזי של דרום אפריקה לישות עצמאית שתנוהל באופן אוטונומי. פדיאצ'י התנגד לרעיון בתוקף, וכהגדרתו באותם ימים, אפילו כלכלנים בארצות הברית שדגלו בשוק החופשי ראו במתן עצמאות מלאה לבנק המרכזי רעיון חריג שטופח על ידי קומץ אידיאולוגים מאסכולת שיקגו. להפתעתו של פאדיאצ'י לא זו בלבד שהחוקה של דרום אפריקה קידשה את האוטונומיה המלאה של הבנק המרכזי, אלא שבראשו עתיד היה לעמוד מי שניהל אותו בימי האפרטהייד, כריס סטאלס. בצעד נוסף של כניעה רבתי נשאר בתפקידו אפילו דרק קייס, שר האוצר הלבן של ממשלת האפרטהייד."
קליין מנסה להסביר כיצד קרה הדבר בלי להאשים את הנהגת האיי-אן-סי:
"פאדיאצ'י אינו מאמין כי חבריו למאבק נקנו ע"י התאגידים. לדעתו, הם הוטעו בשל חוסר ניסיונם הגמור בנושאים כלכליים. האיי-אן-סי מצאה עצמה לכודה ברשת שנארגה מכללים ותקנות שכל מטרתם להגביל ולרסן את כוחם של המנהיגים הנבחרים. ברגע האחרון הוסכם להוסיף לחוקה החדשה סעיף המגן על כל הרכוש הפרטי(!), מה שמנע כל יכולת לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות.
"האיי-אן-סי תומרנה להסכים להצטרף להסכמי הסחר העולמיים (גאט"ט) ולארגון הסחר העולמי, ובכך נבלמה היכולת ליצור מקומות עבודה למיליוני עובדים מובטלים שכן הסכמים אלה אוסרים כל סבסוד של ייצור מקומי כמו מפעלי מכוניות ובתי חרושת לטקסטיל. אפילו הכוונה חלק חינם תרופות נגד איידס טורפדה משום שמדובר ב"הפרה של ההתחייבות לזכויות הקניין הרוחני הקבוע בתקנון ארגון הסחר העולמי. עסקה שנחתמה ממש לפני הבחירות עם קרן המטבע הבינלאומית בלמה את האפשרות להטיל פיקוח על המטבע ולהעלות את שכר המינימום. ועוד כהנה וכהנה הסכמים נחתמו עם גופים בעלי שמות מסתוריים שכל אחד ייצג מיתר אחר ברשת ששיתקה את איבריה של הממשלה החדשה."
האפולוגטיקה של קליין לובשת צורה נחרצת יותר: "בדיעבד, קשה לראות כיצד ניתן היה להגיע לתוצאה שונה. דרום אפריקה הייתה קרובה באותן שנים למלחמת אזרחים. מעשי הטבח של המשטרה הוסיפו להתחולל, נמשכו התנקשויות בחיי המנהיגים, והייתה הרגשה שזה היה המאבק האמיתי – בעוד שהמאבק האמיתי היה על הכלכלה. איש מלבד קומץ כלכלנים לא רצה לדון במעמדו העצמאי של הבנק המרכזי. ההנחה הייתה שגם אם תידרשנה פשרות בכדי להגיע לשלטון, הרי שברגע שידיה האיתנות של האיי-אן-סי תאחזנה במושכות, אפשר יהיה לבצע רפורמות. מה שהפעילים לא הבינו הוא שבאותם דיוני מו"מ הוכנסו שינויים בעצם טבעה של הדמוקרטיה.
"בשנתיים הראשונות לשלטונה עדיין ניסתה האיי-אן-סי. להשתמש במשאבים המוגבלים שעמדו לרשותה כדי לממש את ההבטחה לחלוקת המשאבים מחדש. יותר ממאה אלף בתים נבנו עבור העניים. מיליונים חוברו לתשתיות המים, החשמל והטלפון. אבל תחת כובד החוב והלחץ הבינלאומי להפרטת השירותים, החלה הממשלה עד מהרה להעלות מחירים ותוך עשור נותקו מיליוני בני אדם מרשתות המים והחשמל משום שלא עלה בידם לשלם את החשבונות. הבנקים, המכרות והמונופולים התעשייתיים, שמנדלה התחייב להלאים, נותרו בידיהם של אותם ארבעה מגה-קונגלומרטים בבעלות לבנה, השולטים גם ב-80% מהבורסה של יוהנסבורג. אולי הסטטיסטיקה המזעזעת ביותר היא זו: מאז 1990, השנה בה מנדלה יצא מהכלא, תוחלת החיים הממוצעת של תושבי דרום אפריקה פחתה ב-13 שנים.
על פי קליין מה שאילף את הנהגת האיי-אן-סי ו"אילץ" אותה לוותר על הפרוגרמה שלה היו כוחות השוק: "ברגע שמנדלה השתחרר נאחז שוק המניות בהלה והתמוטט. הראנד – המטבע של דרום אפריקה – צנח ב-10%. מנוסת הבהלה שקידמה את פניו של מנדלה כששוחרר מהכלא הייתה רק תחילתו של מה שהפך לפינג פונג בין הנהגת האיי-אן-סי לבין השווקים הפיננסיים – 'דיאלוג-הלם' שחינך את המפלגה והרגיל אותה לכללי המשחק החדשים. מנדלה עצמו הודה בקיומה של מלכודת השוק הגלובלי.".
תאבו מבקי, יד ימינו של מנדלה בימי נשיאותו ומי שעתיד היה להפוך במהרה ליורשו, למד באנגליה והושפע עמוקות מהתאצ'ריזם של שנות השמונים. מבקי נטל על עצמו את תפקיד המדריך לענייני השוק החופשי בתוך המפלגה. במקום שיקראו להלאמת המכרות, החלו מנדלה ומבקי לשתף פעולה עם סמליו הכלכליים של שלטון האפרטהייד. בריאיון הראשון שהעניק מנדלה בתוקף תפקידו כנשיא אחרי הבחירות, הוא הקפיד להרחיק עצמו מהצהרותיו הקודמות: "במדיניות הכלכלית שלנו ... אין ולו סיסמא אחת שתקשור אותנו לאידיאולוגיה מרקסיסטית כלשהי", אמר.
את הכחשת מנדלה יש להבין בקונטקס הנכון. הרוב בהנהגת האיי. אן.סי השתייך למפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית, השלוחה המקומית של הסטליניזם. עובדה זו מסבירה מדוע ציפו ממנו בעלי ההון להכחשה כזו ומצד שני את המשמעת המוחלטת בהיררכיה המפלגתית שמנעה מפעילי האיי. אן .סי להתנגד לדרכה החדשה של ההנהגה ולכפות עליה לעמוד בהתחיבויותיה לעם. קליין מתעלמת לחלוטין מעובדה זו ואינה שוזרת אותה בניתוחה . היא ממשיכה:
"ביוני 1996 חשף מבקי תכנית כלכלית ניאו-ליברלית שקראה להפרטה נוספת, לקיצוצים בהוצאות הממשלה, ל"גמישות" בשוק העבודה, לסחר חופשי יותר ולמנגנוני פיקוח רופפים אף יותר על זרימת הכסף. "פשוט תגידו שאני תאצ'ריסט", התבדח מבקי כדי להבטיח שהמסר יגיע לאזנים הנכונות. עד כאן תיאוריה של קליין.
אולם קליין, למרות היותה עתונאית חוקרת ממדרגה ראשונה, נמנעת מהסקת המסקנות המתבקשות.. לא רק מבקי הפך לתאצ'ריסט. כבר באוקטובר 1994 קבע ה"וול סטריט ג'ורנל" כי מנדלה נשמע "בדיוק כמו הגב' תאצ'ר".
אולם האם רק הת'אצ'ריזם הוא שגרם לביטול מס הסולידריות, או שהיו להנהגה הנבחרת של האיי-אן-סי סיבות פנימיות שמנעו ממנה למלא את הבטחותיה לציבור שהאמין בה? "ועדת האמת והפיוס" שחיפשה דרכים לרפא את העוולות יצאה בהמלצה צנועה ביותר: להשית על התאגידים הרב לאומיים שהפיקו רווחים מהאפרטהייד מס חד-פעמי של אחוז אחד, שכונה "מס סולידריות", למען הקורבנות. אולם הממשלה, שמבקי עמד עתה בראשה, דחתה כל הצעה לתשלום פיצויים או להטלת מס סולידריות על התאגידים.
קליין ממשיכה ומתארת:
"הארכיבישוף דזמונד טוטו אמר: 'האם תוכלו להסביר כיצד היום, כמעט 10 שנים אחרי השחרור, אדם שחור קם בבוקר בגטו מטונף? איך הוא הולך אחר כך לעבודה בבתי הפאר בעיר – שרובה עדיין לבנה – ובסוף היום חוזר הביתה אל אותה טינופת? אינני מבין למה האנשים האלה לא אומרים פשוט – לעזאזל עם הפיוס. לעזאזל עם טוטו ועם ועדת האמת'".
פעילי זכויות אדם בדרום אפריקה טוענים כיום כי היתה זו טעות להזניח את האספקטים הכלכליים של האפרטהייד ואת המערכות שהוא בא לשרת.
"בו בזמן שממשלת האיי-אן-סי סירבה להשית את תשלום הפיצויים על התאגידים, היא התמידה לפרוע את חובות האפרטהייד. מנדלה הצביע על נטל החוב כעל המכשול העיקרי והגדול ביותר שעמד בפני קיום ההבטחות של 'אמנת החופש', אך המפלגה התנגדה לכל הצעה לשמוט את החוב העצום. בשנים 1998-2004, לדוגמא, מכרה ממשלת דרום אפריקה 18 חברות ממשלתיות, מכירה שהכניסה 4 מיליארד דולר, אך כמעט מחצית הסכום הועברה לתשלום החוב. כלומר, הממשלה מכרה נכסים לאומיים כדי לכסות את החובות של מדכאיה.
"לאן בדיוק הלך הכסף?. הייתה זו עוד אחת מהסוגיות ה"טכניות" שבהן לא עמדה האיי-אן-סי על עקרונות היסוד שלה. 40% מתשלומי החוב השנתיים של הממשלה מוזרמים לקרן הפנסיה העצומה של המדינה, שרוב הנהנים ממנה הועסקו על ידי משטר האפרטהייד.
"בשנת 2005, עשר שנים אחרי התפנית המכרעת של דרום אפריקה לעבר התאצ'ריזם, תוצאות הניסוי הן שערורייתיות:
  • מאז 1994, השנה בה עלתה האיי-אן-סי לשלטון, הוכפל מספר המתפרנסים מסכום נמוך מדולר ליום ועלה מ-2 מיליון ל-4 מיליון ב-2006.
  • בשנים 1991-2002 עלה שיעור האבטלה בקרב השחורים יותר מפי שניים, מ-23% ל-48%.
  • הממשלה בנתה 1.8 מיליון יחידות דיור, אך בה בעת איבדו 2 מיליון איש את ביתם וכמעט מיליון איש פונו ממגוריהם בחוות. משמעות הפינויים הייתה שמספרם של שוכני הצריפים עלה ב-50%.
"הטיעון המשכנע ביותר בעד הוויתור על הבטחותיה של "אמנת החופש" לחלוקה מחדש היה הטיעון הפחות יצירתי מכולם: 'העולם השתנה, לכל הדיבורים האלה של השמאל אין עוד שום משמעות, זו היא האפשרות היחידה כיום'. מיטב אנשי הכלכלה של האיי-אן-סי עברו השתלמות מזורזת בכלכלת שוק. הם הוסעו אל משרדי ההנהלה של אירגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שובצו בתוכניות הכשרה מזורזות למנהלים בבתי ספר זרים לעסקים, בבנקים להשקעות, במכוני מחקר לענייני מדיניות כלכלית ובבנק העולמי, ושם האכילו אותם בתפריט קבוע של רעיונות ניאו-ליברליים.
"שום ממשלה-לעתיד לא פותתה כך על ידי הקהילה הבינלאומית לפני כן", טוענת קליין
על פי תיאורה, שולטים השחורים על המדינה ומוסדותיה היצוגיים אולם אותו מיעוט לבן ששלט בתקופת האפרטהייד שולט עד היום בכלכלה. הצרה היא שקליין עושה בדיוק את מה שהיא מטיפה נגדו, ומסיקה מסקנות כאילו ניתן להפריד בין כלכלה ופוליטיקה. היא איננה מזכירה כלל את השחיתות העצומה שפשתה בקרב צמרת האיי. אן. סי. ואת חוסר היעילות של המנגנון הממשלתי.
השורה התחתונה מדכאת בכל מקרה: למרות ביטול גילויו הבוטים של האפרטהייד, נשארה דרום אפריקה מדינת המיעוט הלבן. מיעוט זה מחזיק בתאגידי המכרות והתעשייה, במוסדות הפיננסיים ובקרקעות שלא חולקו מחדש. כוחם הכלכלי מתבטא בפוליטיקה הפנימית והחיצונית, שאותה מוציאים לפועל הנציגים השחורים של הרוב המובס. אין זה פלא שדרום אפריקה "הדמוקרטית" היא כיום אחד האזורים המסוכנים בעולם מבחינת פשיעה ואלימות.
א. מנשה

אין תגובות:

פרסום תגובה