גטו עזה עולה באש!

עד למתקפה האחרונה של הצבא הישראלי התקיימה רצועת עזה בתנאי מצור מלא ונורא מהים, מהיבשה ומהאויר. זה שנה וחצי שהרצועה מהווה גטו נצור ומסוגר, על גבי פיסת קרקע של 360 קמ"ר, עבור 000 500 1 תושביה, שמחציתם פליטי הטיהור האתני של 1948 וצאצאיהם.

ממשלת ישראל יזמה ואירגנה מחסור מתמשך במצרכים בסיסיים, בתרופות ועזרים לבתי החולים ואמצעי חימום לאוכלוסיה האזרחית. מפעם לפעם הרשתה ישראל כניסתן של כמה עשרות משאיות אספקה, תוך תרועת חצוצרות והודעות לעתונות העולמית על המחווה ה"הומאניטרית" כבייכול: אחת לכמה ימים או ולפעמים רק אחת לכמה שבועות בוצעה ה"מחווה" הנלעגת שאפשר להשוותה ל"הומאניות" של מי שזורק עצם לעבר עדת כלבים שאותה הרעיב במתכוון.

ירי רקטות לעבר ריכוזים אזרחיים של ישראל היה תגובה צפויה להתעללות מתמשכת זו.

ב-27 בדצמבר 2008 פתח הצבא הישראלי במסע רצחני שכלל הפצצות מהאוויר, מהים, ולבסוף מהיבשה. מבול של פלדה ודם ניתך על ריכוזי אוכלוסייה עניה, מורעבת וחסרת אונים, המורגלת זה שנים בפעולות דיכוי. שמות היעדים ידועים ומוכרים: מחנות הפליטים הפלסטינים שאטי, נוסיירת, ג'בליה, חאן יונס, רפיח, ואחרים. דוברי החמאס מעדיפים לקרוא גם בשמות היישובים שמהם גורשו אותם פליטים :מג'דל, אסדוד, יבנן, - ובעברית של אחרי 1948 : אשקלון, אשדוד, יבנה. אז הם גורשו, והיום הם מופצצים, מופגזים, נורים.

בשלב הבא של ה"מבצע" חודר שוב הצבא בכוחות רגליים לרחובות כמו בשנת 1948 ושוב נותן לתושבים הוראות לעזוב את בתיהם. ברקע מאות רבות של אזרחים הרוגים, אלפי פצועים, הרס מספר עצום של בתים ובנייני מגורים. מאות אלפי ילדים, מאות אלפי נשים, מאות אלפי גברים, שרידי אימת הגיהנום תוצרת ישראל נותרו חסרי קורת גג בימי חורף קרים, ועכשיו, עם הפלישה הקרקעית, עוד טבח איום ונורא עומד בפתח!

יידע כל אחד ותדע כל אחת:
ממשלת ישראל מנהלת מערך תעמולה שכולו גיבוב שקר על שקר!

השקר הגדול מכולם: טענתה של ישראל שהיא מנהלת "מלחמת מגן". זהו שקר ! ישראל היא האחראית לירי הרקטות על יישובי הדרום. הסכם הרגיעה מתחילת יוני 2008 קבע: יופסק הירי – ויופסק המצור על עזה!!!

ממשלת ישראל לא הפסיקה את המצור על עזה ובכך לא קיימה את התחייבויותיה על-פי הסכם הרגיעה. אם לא די בכך, ב-4 וב-5 בנובמבר ביצעה ישראל שתי פרובוקציות תוך כניסת כוחות צבא לתוך הרצועה: פיצוץ מנהרה על יושביה, הפצצת רכב שהסיע לוחמי חמאס.

החמאס הגיב בירי כתגובה להפרת הסכם התהדיאה על ידי ישראל. ההסלמה שהובילה למלחמה הנוכחית היא על כן פרי של תכנון מפורט ומדוקדק של צמרת הממסד הצבאי בהנחיית ברק, שלא היה מעוניין בהמשך הרגיעה.

יש לדעת כי למלחמה היזומה על ידי הממסד הישראלי יעדים פוליטיים ברורים.

בין היעדים הללו:

שאיפתה של הממשלה לנקות את עצמה ואת הממסד הצבאי מחרפת הכישלון של מלחמת לבנון השנייה

שאיפה לגרוף נקודות יוקרה בקמפיין הבחירות הקרובות

רצון לזכות בנקודות על הפלת ממשלת החמאס

מטרות אלה אינן המטרות של המוני העם, ושל המוני העובדים בפרט !

פוליטיקאים וגנרלים, הניחו לעזה !

המוני העם, ובפרט העובדים כאן ושם רוצים לחיות בשלום ובכבוד !

תושבי רצועת עזה ! עוד תחזרו ליישובים שמהם גורשתם !

הפתרון היחיד: איחוד בין עובדים ופליטים להקמת רפובליקה חופשית, חילונית ודמוקרטית!


‏04/01/2009
הוועד למען רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ

جيتو غزة يحترق!

عندما شنّت إسرائيل عدوانها العسكري الأخير على قطاع غزة، كان القطاع يرزح تحت وطأة حصار شامل من البحر والبر والجو. ومنذ سنة ونصف أصبح قطاع غزة جيتو محاصرًا ومغلقاً على مليون ونصف إنسان في 360 كم مربع، نصفهم لاجئون في أعقاب جرائم التطهير العرقي عام 1948 ونسلهم.

حكومة إسرائيل بادرت ونظمت الحرمان المتواصل من الحاجيات الأساسية، كالأدوية والأجهزة للمستشفيات، ووسائل التدفئة للسكان المدنيين. ومن حين لآخر سمحت إسرائيل بدخول بضع عشرات من الشاحنات المحملة بالإغاثة، ترافقها أبواق الإعلام العالمي تشيد بما يُراد له أن يظهر كأنه لفتة "إنسانية": مرّة واحدة كلّ بضعة أيام وأحيانًا كلّ بضعة أسابيع، تكرّمت إسرائيل بمثل هذه "اللفتة" الهزيلة التي يمكن مقارنتها بإنسانية من يرمي بعظمة إلى قطيع من الكلاب التي جوّعها عمدًا.

إطلاق الصواريخ على مراكز إسرائيلية مأهولة بالسكان كان هو ردّ الفعل المتوقع على هذا التنكيل المتواصل.

في 27.12.2008 شنّ جيش إسرائيل حملة التقتيل التي اشتملت على القصف من الجو ومن البحر، وأخيرًا من اليابسة. وابل من الفولاذ والدم ينصبّ على تركيز سكّانيّ يرزح منذ سنين تحت وطأة الإفقار والتجويع والقمع والتجريد من مقوّمات التصدّي. أسماء المواقع المستهدفة معلومة ومعروفة: مخيمات اللاجئين الفلسطينيين، الشاطئ والنصيرات وجباليا وخان يونس ورفح وغيرها. ويفضل الناطقون باسم حماس إضافة ذكر أسماء البلدات التي طُردَ منها أولئك اللاجئون: المجدل، أسدود، يبن. – وبعبرية ما بعد 1948: أشكلون، أشدود، يفنه. إذن لقد جرى طردهم، واليوم يجري قصفهم وتفجيرهم وإطلاق النار عليهم.

في المرحلة القادمة ل(الحملة) يتقدم جيش إسرائيل مجدّدًا بسلاح المشاة نحو الشوارع، مثلما في عام 1948؛ ومجدّدًا يلقي على السكان بتعليمات مغادرة بيوتهم. وفي الخلفية مئات كثيرة من المواطنين القتلى، وآلاف الجرحى، ودمار هائل في البيوت والمباني السكنية. مئات آلاف الأطفال، مئات آلاف النساء، مئات آلاف الرجال، الناجون من هَوْل جهنّم صُنع إسرائيل، وجدوا أنفسهم بلا مأوى في أيّام شتائية باردة. واليوم مع الاجتياح البريّ هنالك مجزرة أخرى في الانتظار!

فليعرف كل واحد، ولتعرف كل واحدة: حكومة إسرائيل تدير آلة دعائية كلّها كذب في كذب.
الكذبة الأكبر: الادعاء بأن حرب إسرائيل هي "حرب دفاعية" هو كذب! إسرائيل هي المسؤولة عن إطلاق الصواريخ على بلدات الجنوب. اتفاق التهدئة من بداية حزيران 2008 اقتضى أن: يتوقف إطلاق الصواريخ – ويتوقف الحصار على غزة!!! ولكن حكومة إسرائيل لم تفِ بتعهّدها ولم تلتزم بتطبيق الاتفاق. وعلاوة على ذلك: في 4 و5 نوفمبر/تشرين ثانٍ، قامت إسرائيل باستفزازات إذ دخلت قوات جيشها إلى القطاع: فجّرت نفقاً على من فيه من البشر، وفجّرت سيارة كانت تقلّ مقاتلي حماس.
وقد ردّ حماس بإطلاق الصواريخ ردًّا على خرق إسرائيل لاتفاق التهدئة. إن التصعيد الذي أدّى إلى الحرب الحالية هو إذن ثمرة تخطيط دقيق ومفصّل وضعه قادة المؤسسة العكسرية بقيادة براك، الذي لم يكن معنيًّا باستمرار التهدئة.

يجب أن يكون معلومًا أن هذه الحرب المدبّرة بأيدي المؤسسة الإسرائيلية أهدافًا سياسية واضحة، من بينها:
طموح الحكومة إلى تنقية نفسها والمؤسسة العسكرية من عار الفشل في حرب لبنان الثانية.
طموح إلى جمع نقاط في الحملة الانتخابية لانتخابات الكنيست القادمة.
هذه الأهداف ليست هي أهداف جماهير الشعب، ولا أهداف العمال تحديدًا!

أيّها السياسيون والجنرالات، دعوا غزة في حالها!
جماهير الشعب، وخاصة جماهير الشغيلة، هنا وهناك يريدون العيش بسلام وكرامة!
يا سكان قطاع غزة، إنكم لعائدون إلى الأماكن التي طردوكم منها!
الحل الوحيد: وحدة العمال واللاجئين لإقامة الجمهورية الحرة الديمقراطية العلمانية!

4.1.2008
اللجنة لأجل الجمهورية الديمقراطية العلمانية في كامل فلسطين

حملة الانتخابات افتتحت بمجزرة جيتو غزة؛

محاولة مستهترة لـ"حلّ" قضية جلعاد شليط

في حملة مشتركة على أبواب الانتخابات الوشيكة، انطلق الشركاء ليفني وبراك في حملة سفك الدماء والقتل الجماعي في جيتو غزة الواقع تحت وطأة الحصار والجوع. إن الهدف المعلن هو منع القصف عن مستوطنات محيط غزة، ولكن الأهداف الحقيقية مرتبطة ارتباطًا وثيقًا بالدعاية الانتخابية للشريكين. توقيت العدوان يستهدف وعي الجمهور الاسرائيلي الذي يدرك هزيمة هذه الحكومة في حرب لبنان الأخيرة، ليثبّت مكانه إدراكًا آخر وهو أن إسرائيل يمكنها أن تستمرّ في العيش على حدّ سيفها، وحتى أن تنتصر في مواجهة حُماة جيتو غزة.

المكانة الهابطة لحزبَي "العمل" و"كاديما" في الاستطلاعات، مقابل ارتفاع مكانة اليمين الحربجي وظهور نتنياهو كمن بدأ يخيط لنفسه بدلة رئاسة الحكومة، هي عوامل مزّقت أشرعة "القادة العقلاء" ليفني وبراك. لقد أسرع الإثنان إلى إعادة إنتاج نفسيهما، وهذه المرة ليس عبر حملة بقاء يرفع لواءها مكاتب الدعاية والإعلان ومستشارو الإعلام فهؤلاء قد خيبوا الظنون، وإنما عبر حملة دموية أمام أنظار العالم أجمع، من شأنها أن تحوّلهما مجدّدًا إلى مرشحين مفضّلين في الانتخابات. ويسعى شركاء حلف الدم هذا إلى استخدام مئات الجثث وآلاف الجرحى الفلسطينيين، عتبة العبور إلى مقعد السلطة وشطب ذكرى الهزيمة في لبنان.

ولكن، كلّما ارتفع عدد الجثث الفلسطينية في هذه المجزرة المستمرّة حتى هذه الساعات، يجب لأجل استكمال هذا النصر أن تنضمّ جثة أخرى، هي جثة جلعاد شليط. الجندي الإسرائيلي الذي يعرّي باستمرار أسره صغر وضيق أفق القيادة الإسرائيلية التي تأبى استعادته مقابل الأسرى الذين طالبت بهم حركة حماس.

لقد تحوّل جلعاد شليط إلى نقطة خلافية مركزية في الحملة الانتخابية لبراك وليفني، كما تحوّل إلى عقبة في وجه أي من قادة إسرائيل الحاليين حيث يحاولون التملّص من الالتزام الأخلاقي الذي يوجب استعادة الجنود الأسرى. خوف المرشحين من قرار الناخب - إذا هم أطلقوا سراح أسرى فلسطينيين وصفتهم الدعاية الإسرائيلية سنين طويلة بأنهم خطيرون وعنيفون – لم يترك لهم خيارًا أمام إستهتار القادة المنافسين. جثة شليط – الذي يُحتمل أنه ما زال حيًا إلى الآن – يجب إخفاؤها خلف جثث مئات الفلسطينيين الذين يجري ذبحهم لأجل القضاء عليه.

وبالفعل فقد قرأنا في صحيفة "معريف" - غداة انطلاق الحملة العدوانية (في 28.12.2008) – وبجانب العناوين التحريضية من قبيل "أكثر الحروب عدالة"، رأيًا خاليًا من أية مجاملة قدمه "مسؤول سياسي" ومفاده: "نعرف أن العملية تشكل خطرًا على حياة الجندي، ولكن فكّ أسره ليس في حساب بنك أهداف هذه العملية"(!)

إن الإجراءات الدموية الإجرامية لحكومة إسرائيل في حملاتها العسكرية على سكان قطاع غزة هي امتداد "طبيعي" لسياسة العزل والحصار، وامتداد لسياسة الحرمان من المستلزمات الأساسية لحياة إنسانية. وعندما تعلن حكومة إسرائيل: "سنزوّدهم بالحاجيات الأساسية" يكون المعنى الحقيقي لذلك: نحن نتعامل مع الفلسطينيين كحيوانات حبيسة في حديقة الحيوان، يقدمون لها أيضا"حاجيّات أساسية". ولكن حتى هذا لم يتمّ، وينشر الإعلام بكلّ فخر أن "إعلان إسرائيل بأنها ستفتح المعابر لإدخال التجهيزات الإنسانية لسكان غزة" لم تكن سوى مناورة كاذبة تهدف صرف النظر عن الاستعدادات للحملة العسكرية.

إن الحالة اللاإنسانية التي دهورت حكومة إسرائيل سكان غزة إليها، يحوّل قطاع غزة بالضرورة إلى مرجل ضغط في حال الغليان. وإن إطلاق قذائف القسّام ليس سوى رشقات غليان هذا المرجل. منذ شباط 2008 كان واضحًا: ضائقة سكان "سديروت" ومستوطنات محيط غزة، وأشكلون (مجدل الفلسطينية)، وسائر المستوطنات في المنطقة لا تعود إلا لحكومتهم التي احتجزت سكان قطاع غزة في جيتو، في مرجل الضغط الذي يجسّده الحرمان المروّع، والقصف اليوميّ، والإعدامات الميدانية، والعزل الكلّي عن العالم الخارجي. ليست قذائف القسّام هي السبب في الإجرام الإسرائيلي وإنما هي ردّ عليه.

إن آلة الدعاية الإسرائيلي بكلّ أجزائها، والتي تنشر الأكاذيب التي تحمّل الضحايا مسؤولية قتلهم، تصوّر جيتو غزة كأنما هو دولة معادية وليس بشرًا يتحكم المحتلّ بمصيرهم. علاوة على ذلك: في هذه الحرب الضروس على الشعب الفلسطيني، نجحت إسرائيل إلى اليوم في إخفاء هدف التضحية بغلعاد شليط لكي لا تطلق سراح أسرى فلسطينيين. فلتكن هذه رسالة وإشارة إلى كلّ أم إسرائيلية ترسل ابنها إلى الجيش.

فلتتوقف فورًا حملة الإرهاب والقتل ضد الشعب الفلسطينيّ!

ليُطلق سراح جميع الأسرى والسجناء بدون أي استثناء!

اللجنة لأجل الجمهورية الديمقراطية العلمانية في كامل فسطين

28.12.2008

מסע הבחירות נפתח בטבח בגטו עזה

נסיון ציני ל"פתרון" פרשת גלעד שליט

בקמפיין משותף לקראת הבחירות הקרבות פתחן השותפים ליבני וברק במסע רצח והרג המוני בגטו עזה הנצור והמורעב. המטרה לכאורה היא מניעת דלף ההפצצות על ישובי עוטף עזה, אך המטרות האמיתיות קשורות באופן מובהק לתעמולת הבחירות של שני השותפים. עיתוי המתקפה נועד להמחיש לציבור המודע לתבוסתה של ממשלה זו במלחמת לבנון האחרונה, כי ישראל יכולה להמשיך ולחיות על חרבה ואף לנצח נגד מגיני גטו עזה.

נחיתותן של מפלגת העבודה וקדימה בסקרים מול עליית הימין הלוחמני ומראה נתניהו התופר לעצמו חליפת ראש ממשלה הוציאו את הרוח ממפרשי "המנהיגים השפויים" לבני וברק. השנים מיהרו להמציא עצמם מחדש, הפעם לא בקמפיין השרדותי דרך משרדי פרסום ויועצי תקשורת שהכזיבו, אלא קמפיין דמים נוכח עם ועולם שיהפוך אותם שוב לנבחריו המועדפים של עם הבחירה. מאות גוויות ואלפי פצועים פלסטינים אמורים לשמש לבעלי ברית הדמים הזו אבני דרך לכס השלטון ולמחוק את זכר תבוסת לבנון.

אולם ככל שיגדל מספר גופות הפלסטינים בטבח הנמשך בשעות אלה, כדי להפוך את הנצחון לשלם חייבת להצטרף לספירה עוד גופה אחת: גופתו של גלעד שליט. החייל הישראלי ששביו הממושך חושף את הקטנות וצרות האופק של ההנהגה הישראלית, שלא היתה מוכנה להחזירו תמורת השבויים שדרש החמאס.

גלעד שליט הפך להיות אבן מחלוקת מרכזית במסע הבחירות של ברק וליבני, ואבן נגף בפני כל מנהיג ישראלי נוכחי המנסה להתחמק מהחובה המוסרית להחזרת חיילים שבויים הביתה. החשש מגזר דינו של הבוחר אם ישוחררו שבויים פלסטינים שתעמולה בת שנים רבות תיארה אותם כמסוכנים ואלימים לא הותירה ברירה בפני המנהיגים הצינים. את גופתו של שליט - שיתכן כי הוא עדיין חי גם ברגעים אלה – יש להסתיר מאחורי גופות של מאות פלסטינים הנטבחים לכבוד חיסולו.

ואכן ב"מעריב" בבוקר שאחרי פתיחת המבצע (28.12.08) לצד כותרות מתלהמות בנוסח "המלחמה הצודקת מכולן" מסביר "גורם מדיני" ללא כחל ושרק: "יודעים שהפעולה מסכנת את חייו של החייל, אולם שחרורו אינו נכלל בבנק המטרות של המבצע"(!)

ההתנהלות הרצחנית של ממשלת ישראל בעימותים הצבאיים שלה כלפי האוכלוסיה ברצועת עזה היא המשך "טבעי" למדיניות של כיתור ומצור ושל שלילת הצרכים האנושיים הבסיסיים. כאשר ממשלת ישראל מודיעה: "נספק להם מצרכים חיוניים" המשמעות האמיתית אמורה להיות: אנחנו מתייחסים לפלסטינים כאל חיות בגן חיות. גם להן "מספקים צרכים חיוניים". אבל אפילו זה לא בוצע ובגאווה מדווחת התקשורת כי הודעת ישראל על "הכוונה לפתוח את המעברים על מנת להעביר ציוד הומניטרי לתושבי עזה" לא היתה אלא מהלך שקרי המיועד להסיח את הדעת מההכנות להפצצה הצבאית.

המצב הבלתי אנושי אליו דירדרה ממשלת ישראל את האוכלוסיה הופך בהכרח את הרצועה לסיר לחץ רותח. ירי רקטות הקסאם הוא בבחינת קילוחי הרתיחה שלו. כבר בפברואר 2008 היה ברור: תושבי שדרות, עוטף עזה, אשקלון (מ'גדל הפלסטינית), ושאר היישובים באיזור חייבים את מצוקתם רק לממשלתם שהכניסה את תושבי רצועת עזה לגטו, לאותו סיר לחץ של מחסור מחריד, של הפצצות והפגזות יומיומיות, של הוצאות להורג ללא משפט, של ניתוק גמור מהעולם החיצון. ירי הקסאם אינו הסיבה לרצחנות הישראלית אלא תגובה עליה.

מערכת התעמולה הישראלית על כל אגפיה , המפיצה שקרים המטילים על הקורבנות את האחריות לרציחתם, מציגה את נטו עזה כמדינת אויב ולא כאוכלוסיה שגורלה נתון בידי הכובש . יתרה מזאת: במלחמת החורמה נגד העם הפליסטיני הצליחה ישראל עד היום להסתיר את כוונתה להקריב את גלעד שליט כדי לא לשחרר שבויים פלסטינים. יהיה הדבר אות לכל אם ישראלית השולחת את בנה לצבא.

יופסק לאלתר מסע הטרור והרצח נגד העם הפלסטיני !
ישוחררו כל השבויים והאסירים ללא יוצא מן הכלל !

"القرن الأسود" يهاجم سكان جبل المكبّر

ما هو "القرن الأسود"؟. في عهد نظام القيصرية في روسيا، و بدءًا من أوائل القرن العشرين، جنّد البوليس السياسي السرّي (الـ"أوكرنا")، عصابات من المشاغبين المعادين للساميّة. وكان اسم التنظيم الرسمي لـ"القرن الأسود" هو "الاتحاد الوطني الروسي". وبتشجيع "الأوكرنا" نظمت عصابات "القرن الأسود" مذابح دمويّة بحق تجمعات اليهود في روسيا وأوكراينا.

عصابات الشغب التي هاجمت القرية الفلسطينية، أعلنت مسبقاً عن مؤامرتها. فقد ألصقوا منشوراتهم على جدران البيوت في حاراتهم غربيّ القدس، ونظموا أناسَهم بواسطة الهاتف، وامتلأت الصحف بأنباء الهجوم المبيّت على جبل المكبر. ومن هنا، نقول إن الشرطة كانت تعلم. لقد كانت تعلم إلى درجة أنها "لم تعط ترخيصًا لإقامة المظاهرة"!!. وهذا يعني حتى أن منظمي الهجوم قد أبلغوا وحذروا الشرطة سلفاً. فقط 250 شرطيًا انتشروا هناك في منطقة "أرمون هنتسيف" - "قصر المندوب" بأمر قائد شرطة منطقة "موريَه" التابعة للواء القدس.

عندما قام شارون – زعيم المعارضة في حينه – بزيارته الاستفزازية إلى باحة المساجد في القدس يوم 28.9.2000، انتشر حوله 3000 شرطيّ. وعندما يزور القدس رئيس حكومة أجنبية يمكن أن يصل عدد رجال الشرطة المنتشرين في المدينة إلى 5000 وتتعطل حركة السير في المدينة. وفي المقابل، أمام هجمة عصابات "القرن الأسود" التي نادت في منشوراتها: "كفى كلامًا، حان وقت الفعل"، اكتفى المسؤولون بنشر قوة شرطة رمزية فقط. والأخطر من ذلك، أن قائد منطقة "موريَه" نفسه قد فسّر الأمر بقوله: "كان علينا أن نسمح لهم (للسفاحين) أن ينفّسوا الضغط". وما أراد هذا قوله بصراحة هو أن هجوم مئات المساعير وهم يصرخون شعارهم الدمويّ: "الموت للعرب" كان من وجهة نظر الشرطة، هجومًا مطلوبًا وحيويًا ومستدعىً. لقد استولى هؤلاء المجرمون على الشوارع وقذفوا البيوت بالحجارة وحطموا النوافذ ودمّروا خزانات المياه على الأسطح وكسّروا السيارات. وقد أفاد أحد السكان أنه شاهد ثلاثة من رجال الشرطة يقفون طيلة ساعتين مكتوفي الأيدي لا يحركون ساكناً، قرب بيته، عندما هاجمت مجموعة من تلك العصابة البناية وأعاثت فيها فسادًا. وقد اختبأ الشاهد نفسه وأولاده وأحفاده في غرفة داخلية وانتظروا يتملّكهم الرعب، على أمل أن يخرجوا سالمين بعد انقشاع الغيمة السوداء.

إن الفارق الكبير بين نشر الشرطة عندما تحتاجها الحكومة في مهمّات الحراسة وتوفير الأمن، وبين الشراكة البكماء بين الشرطة وعصابات الشعب، في الوقت الذي يتعرض فيه آلاف السكان الفلسطينيين لخطر داهم، يشير إلى أن الفلسطينيين لن ينالوا أية نجدة من مؤسسات دولة إسرائيل. إنها شرطة نظام ينظر إليهم كأعداء. ورجال الشرطة الذين انتشروا في المكان وقفوا طيلة 3 ساعات ليتيحوا لعصابات "القرن الأسود" ممارسة هجماتهم من غير رادع.

بعد انقضاء لحظات المفاجأة الأولى بدأ سكان جبل المكبّر بتنظيم أنفسهم وصدّ الهجمة بقوّة، فدارت في الشوارع معارك في مواجهة غزاة القرية. إنها بداية الطريق. فقط عن طريق تنظيم أنفسهم في مواجهة الأعداء يمكن لجماهير الشعب أن توفر لنفسها النجدة. في جبل المكبر وفي كل مكان، وفي كل الأماكن معًا، ستكون هنالك آلاف، بل عشرات آلاف الأيدي، وقبضة واحدة!

اللجنة لأجل الجمهورية الديمقراطية العلمانية في كامل فلسطين

המאה השחורה תוקפת את תושבי ג'בל מוכאבר

מה היא ה"מאה השחורה"? בזמן המשטר הצארי ברוסיה, החל מתחילת המאה ה-20, חבורות של פורעים אנטישמיים גויסו ע"י ה"אוכרנה", המשטרה הפוליטית החשאית. האירגון הרשמי של ה"מאה השחורה" נקרא "האיחוד הלאומי הרוסי". ה"מאה השחורה" ארגנה, בעידוד ה"אוכרנה", פוגרומי דמים נגד ריכוזי יהודים ברוסיה ובאוקראינה.

הפורעים שהתקיפו את הכפר הפלסטיני הודיעו מראש על מזימתם. הם הדביקו כרוזים על קירות הבתים בשכונות שלהם במערב ירושלים, וגייסו את אנשיהם בטלפון, והעיתונות התמלאה ידיעות אודות ההתפרעות העומדת להתחולל נגד ג'בל מוכאבר. אם כן, המשטרה ידעה. עד כדי כך ידעה ש"לא נתנה אישור לקיום ההפגנה". זאת אומרת שהיא אף הוזהרה ע"י המארגנים. מפקד "מרחב מוריה" של מחוז ירושלים של המשטרה הציב 250 מאנשיו בארמון הנציב.

כאשר שרון, אז ראש האופוזיציה בישראל ביצע את עלייתו הפרובוקטיבית לרחבת המסגדים בירושלים ביום 28.09.2000, הוצבו סביבו 3000 שוטרים. כאשר ראש ממשלה זר מבקר בירושלים. מספר השוטרים המתפרסים בעיר עשוי להגיע ל-5000 וכל העיר פקוקה. לעומת זאת, מול המאה השחורה שקראה בכרוזים שלה : "די לדיבורים, עת לעשות מעשה", המשטרה הציבה כוח סמלי בלבד. חמור מזאת : אותו מפקד של משטרת "מרחב מוריה" הסביר את העניין : "צריך היה לתת להם [לפוגרומיסטים] לשחרר קיטור". מה שהוא רצה לומר בגלוי הוא שההתקפה על ג'בל מוכאבר ע"י מאות הפורעים שצרחו את סיסמת הדם שלהם :'מוות לערבים' היתה נחוצה, חיונית, ומתבקשת מבחינת המשטרה. הפורעים השתלטו על הרחובות, יידו אבנים בבתים, ניפצו חלונות, הרסו דודי שמש, שברו כלי רכב. תושב מהשכונה העיד ששלושה שוטרים עמדו במשך שעתיים באפס מעשה ליד ביתו כאשר קבוצת פורעים תקפה את הבניין ועשו בו שמות, ואותו עד, ילדיו, ונכדיו, הסתגרו בחדר פנימי וחיכו בחרדה שהגל העכור יעבור וישאיר אותם ללא פגע.

ההבדל התהומי בין גיוס המשטרה כאשר ההמשלה רוצה אותה במשימות אבטחה לבין השותפות האילמת שלה למעשה עם הפורעים, כאשר אלפי תושבים פלסטינים עמדו מול סכנה ממשית, מצביעה עד כמה שום ישועה לא תבוא לפלסטינים ממוסדות מדינת ישראל. זאת משטרה של משטר הרואה בהם אויב. המשטרה שהיתה במקום נתנה שלוש שעות ל"מאה השחורה" כדי שיתפרעו בלא הפרעה.

אחר רגעי ההפתעה הראשונים החלו התושבים להתארגן ולהחזיר מלחמה שערה. נוהלו ברחובות קרבות עם הפולשים. זאת תחילת הדרך. רק המוני העם המאורגנים נגד אויביהם יכולים להושיע לעצמם. בג'בל מוכאבר, ובכל מקום, ובכל המקומות יחד, יהיו אלפי, רבבות, אלפי ידיים – ואגרוף אחד !

הוועד למען רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין

הטבח בגטו עזה

מאת: אלי אמינוב

"תושבי שדרות, עוטף עזה ואשקלון (מ'גדל הפלסטינית) חייבים את מצוקתם רק לממשלתם, שהכניסה את תושבי רצועת עזה לגטו, לאותו סיר לחץ של מחסור מחריד, של הפצצות והפגזות יומיומיות, של הוצאות להורג ללא משפט, של ניתוק גמור מהעולם החיצון. ירי הקסאם אינו הסיבה לרצחנות הישראלית, אלא תגובה עליה"

"אין בעזה אנשים לא מעורבים, כל האוכלוסייה תומכת במחבלים ומעניקה להם מחסה". משפט זה, שהשמיע אחד ממפקדי הצבא שהשתתפו ברצח ההמוני ברצועת עזה, שודר שוב ושוב ברשת ב' של קול-ישראל בערב ה-3.3.08, לא רק כדי להצדיק את הטבח האחרון, אלא כדי להכשיר את הקרקע לטבח הבא. כל אמצעי התקשורת הישראליים יצאו במסע תעמולה מזעזע המציב את המציאות על ראשה, הופך לבן לשחור ושחור ללבן ומאשים את הפלסטינים בזוועה שהמיטה עליהם ישראל. במסגרת מבצע הדיסאינפורמציה מחרימה ישראל את רשת אל-ג'זירה, שהביאה דיווחי אמת מעזה, ועתה היא מנהלת מסע הכפשה נגד עיתונאיה. עדר עיתונאי ישראל מתייצב לימין הממשלה ואינו מוכן להגן על עיתונות חופשית המוכנה להסתכן ולהביא את החדשות לביקורת הציבור.

מאז השתלטות ממשלת חמאס על רצועת עזה נרתמה ממשלת ישראל למאמץ למגר אותה. ההנחיה לכך מגיעה כמובן מהממשל של בוש, כחלק ממלחמתו ההזויה ב"ציר הרשע". כך הצבא פותח סיבובי עימותים כל שבוע-שבועיים. הסיבוב האחרון נפתח ביום רביעי, ה-27.02.08, כאשר לאחר רגיעה של עשרה ימים שיגר כלי טיס ישראלי טיל שהרג חמישה אנשי הדרכה של גדודי עז-א-דין אל קסאם שהיו בנסיעה בחאן יונס. דובר הצבא טען שהם היו בדרכם לאתר שיגור של רקטות קסאם. זה בלתי אפשרי: חאן יונס שוכנת בדרום הרצועה, ואתרי השיגור הם בצפון הרצועה. מטרת הריגת המדריכים היתה לפתוח עוד סיבוב של עימות.

הממשלה הישראלית הכניסה לעימות היזום חטיבת חי"ר (2,000 איש), חטיבת שריון, כוחות הנדסה להריסת בתים, וכמובן מסוקים, שחגו כל זמן הלחימה מעל זירות הקרב במחנה הפליטים ג'באליה וסג'עיה והמטירו אש. מקורות ממשלתיים לא הסתירו כי בצד המטרה הצבאית של "בניית מאזן הרתעה חדש בין ישראל לחמאס", היעד האמיתי של המבצע ושל אלה שיבואו אחריו הוא פוליטי: הפלת ממשלת חמאס. הריסת הבניין של משרד ראש הממשלה, שרוקן עוד קודם מכל תכולתו על-ידי הפעילים, היה איום עם מהות פוליטית ממוקדת.

בחמשת ימי הלחימה נהרגו כ-120 בני אדם, כמחציתם אזרחים לא לוחמים, ומהם כ-20 ילדים. כמו כן נפצעו מאות. הצבא הישראלי נהנה מעדיפות טכנולוגית מוחצת. אותם אמצעים שהמדע ייצר לרווחתה של האנושות מופעלים על-ידיו למלאכת הרג והרס, להורדת אוכלוסייה שלמה לרמה תת-אנושית.

ההתנהלות הרצחנית של ממשלת ישראל בעימותים הצבאיים עם האוכלוסייה ברצועת עזה היא המשך מדיניותה היומיומית כלפי אנשי עזה; מדיניות של כיתור ומצור, של שלילת הצרכים האנושיים הבסיסיים. הם אומרים: "נספק להם מצרכים חיוניים". גם זה איננו נכון. אבל אם היה השקר אמת, הם אומרים למעשה: אנחנו מתייחסים לפלסטינים כאל חיות בגן חיות. גם להן "מספקים צרכים חיוניים". המצב הבלתי אנושי שאליו דירדרה ממשלת ישראל את האוכלוסייה הפך בהכרח את הרצועה לסיר לחץ רותח.

ירי רקטות הקסאם הוא בבחינת קילוחי הרתיחה הזאת. תושבי שדרות, עוטף עזה ואשקלון (מ'גדל הפלסטינית) חייבים את מצוקתם רק לממשלתם, שהכניסה את תושבי רצועת עזה לגטו, לאותו סיר לחץ של מחסור מחריד, של הפצצות והפגזות יומיומיות, של הוצאות להורג ללא משפט, של ניתוק גמור מהעולם החיצון. ירי הקסאם אינו הסיבה לרצחנות הישראלית, אלא תגובה עליה.

בשנתיים האחרונות, מאז הבחירות שבהן ניצח חמאס, הרגו הכוחות הישראליים כ-900 אנשים ברצועה, מחציתם אזרחים לא-חמושים, וזה בלי לספור את 120 הקורבנות החדשים. לעומת זאת, בצד הישראלי של "גדר המערכת" נהרגו על-ידי הקסאמים ארבעה תושבים. המספרים מדברים בעד עצמם. כעת מודיע שר הטבחים ברק כי "תושב אש לכל מקורות הירי", כלומר ירי תותחים מסיבי יפתח ישירות על ריכוזי אוכלוסין.

מערכת התעמולה הישראלית על כל אגפיה, המפיצה שקרים המטילים על הקורבנות את האחריות לרציחתם, נהנית מגיבוי של האימפריאליזם האירופי, אימפריית הרשע האמריקאית וסוכנות חבר השודדים של האו"ם. אך אנו איננו מתכוונים לשתוק. במלחמת החורמה נגד העם הפלסטיני הצליחה ישראל אף להסתיר את כוונתה להקריב את גלעד שליט כדי לא לשחרר שבויים פלסטינים. יהיה הדבר אות לכל אם ישראלית השולחת את בנה לצבא.

מעגל הדמים יישבר רק כאשר תפסיק ישראל את הטרור הרצחני נגד הפלסטינים ותכיר בזכות המלאה שלהם להגדרה עצמית.

העיר הפלסטינית והדה-אורבניזציה הציונית

מאת: אלי אמינוב

"תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים"

השנה אנו מציינים מלאת שישים לתחילת הנכבה הפלסטינית, שראוי לציינה מיום החלטת החלוקה בנובמבר 1947. היתה זו החלטה בלתי חוקית, שגזרה את חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הסיבה להחלטה זו, כמו הסיבות להתכחשות הכמעט מוחלטת לשואה הפלסטינית, מקורה בהסכמת המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ארה"ב ובריה"מ, לקחת את פלסטין ההיסטורית מידי תושביה המקוריים ולהעבירה לידי המתיישבים היהודים שהתנחלו בפלסטין בחסות האימפריאליזם הבריטי. התפקיד שייעדו המעצמות למדינה החדשה היה שמירה על פיצול המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, כדי להקל על השליטה בהמונים הערבים. זו המסגרת שבה יש לבחון את כל מה שקרה לעם הפלסטיני מאז ועד היום.

סיבה נוספת להתייחסות המינורית והספורדית לשואה הפלסטינית היא העדר זיכרון מאורגן של העיר הפלסטינית בשיח על הנכבה. העדר זה גזל מן השיח האמור את הבסיס רב-העוצמה של זכר השמדת הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות. מחיקת הערים, כמו סילוקן מן הזיכרון הלאומי, הינם פרי מאמץ מתמשך של דה-אורבניזציה יסודית, מחושבת ורבת-פנים, הנמשכת זה שישים שנה.

תהליך הקולוניזציה של פלסטין והחלפת אוכלוסייתה המקומית במהגרים/מתנחלים, שנמשך כמאה שנה, זכה בשנים האחרונות להארה מחודשת, לראשיתה של חקירה רצינית ולהתעניינות אקדמית הולכת ומתגברת. ברם, פן מרכזי אחד של תהליך הנישול והטיהור האתני נשאר לוט בערפל: יחס הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההיסטורית ומן הזיכרון הלאומי, וכן המאמצים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה מחדש.

בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה, האימפריה הבריטית, כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית היתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך הדיפרנציאציה החברתית שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי החלה ליצור מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטיים. כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 34% בסיום המנדט. יחסית למזרח התיכון היה שיעור העיור של האוכלוסייה בפלסטין גבוה במיוחד. גם מבחינה טכנולוגית היתה פלסטין מן המתקדמות במזרח התיכון. לדוגמה, רמת המינוע – מספר המכוניות לאלף תושבים – היתה גבוהה בחברה הערבית הפלסטינית מכל מדינות האזור מלבד לבנון, ועלתה על זו של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה באוכלוסייה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן. הערים, ששימשו כצומת המחבר את החברה המקומית עם התמורות, החידושים, ההמצאות והרעיונות בעולם כולו, נעשו לבית-היוצר של הרעיונות הלאומיים.

בשנת 1946 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש, ובשלוש מתוכן הגיעה האוכלוסייה הערבית לכ-70 אלף נפש: יפו, חיפה וירושלים. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי-קולנוע, בתי-קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאוד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על-ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. שכבה זו התנגדה לציונות, ואף יצאה לעתים קרובות בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית, שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי-המלוכה הערביים ואף לציונות, אך מעולם לא התנתקה ממנה פוליטית ולא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת סיפקה שכבה זו את המנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, הן בגרסתה הכלל-ערבית והן בזו הפלסטינית. חשיבותה של שכבה זו במרקם הלאומי הפלסטיני היתה גבוהה, ולכן אין פלא כי אוכלוסייה זו ובית-הגידול שלה – "העיר" – זכו בשל כך לשנאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.

שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה: הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלוש הערים הגדולות – יפו, חיפה וירושלים – כבר בדצמבר 1947 מצביע על מדיניות אחידה: ראשית פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. שנית, פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ"ל על פועלים ערבים בבתי-הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בכיכר השעון ביפו על-ידי הלח"י ב-4 לינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 בינואר 1948 בידי ההגנה; ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלוש הערים הראשיות. למחרת עבר משוריין של ההגנה בשכונת טלביה בירושלים ודרש ברמקול מהתושבים הערבים לעזוב את השכונה. חלקם אמנם עזבו. האוכלוסייה המפוחדת והלא-מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיני הצבא הבריטי. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני של האוכלוסייה הערבית באופן מלא היתה טבריה. החל מאמצע מרץ 1948 מתגברים מעשי ההתגרות של אנשי ההגנה בערבים במסגרת מה שכונה "תוכנית ד'". ב-16 באפריל יוצאים הבריטים מהעיר, וההגנה תוקפת את היישוב נאסר אל-דין, הנמצא במחצית המורד לטבריה, ורוצחת את הפצועים והשבויים. מתחילה הפגזה על החלק הערבי, והבריטים מציעים לפנות את האוכלוסייה הערבית. ב-18.4.48 יוצאת השיירה את העיר טבריה.

בירושלים, לאחר טבח דיר יאסין ב-9 באפריל 1948, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסייה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ושיח' באדר (היום הכנסת, משרדי הממשלה ובית-המשפט העליון). הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך שבו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות". האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה סולקה ברובה עוד בחודש אפריל, מתחת לאפו של השלטון המנדטורי הבריטי. כדי להמריץ את בריחת התושבים הערבים שנשארו בבתיהם בירושלים, דאגה הסוכנות היהודית להפיץ שמועה כי רכושם של הערבים שעזבו את בתיהם בגלל המלחמה יוחזר לידיהם עם תום הקרבות ("ידיעות אחרונות", 4.5.1948). מובן שהיתה זו אגדה. עם תום הקרבות נותרו בכל הערבים הערביות, כולל יפו, לוד, רמלה והערים שנזכרו קודם, פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חדלה מלהתקיים. העדרה איפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה שהוסגה אחורה דורות רבים.

הערים היחידות שבהן נשארה אוכלוסייה בסדר גודל משמעותי היו נצרת ומג'דל-גד. בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, ולכן דחסו לתוכה פליטים מן הסביבה כדי למהול את היסוד העירוני באוכלוסייה חדשה ובלתי אורבנית. במג'דל-גד היה הטיפול שונה לחלוטין. העיירה, שכרבע מאוכלוסייתה נשאר במקום לאחר המלחמה, הפכה למעין מרכז סיוע לאותם פליטים שגנבו את הגבול במטרה לקצור את שדותיהם או לקחת דברים שהשאירו מאחור. הממשל הצבאי העביר למג'דל חמולה של משתפי-פעולה בדווים ממשפחת ג'וואריש, כדי שיפקחו על תושבי העיירה. הדבר הצליח רק במידה חלקית, וגורל התושבים נחרץ. ב-17.8.1950 קיבלו תושבי מג'דל צווי גירוש, ובנוכחות חיילי צה"ל נדרשו לחתום על הצהרות שלפיהן הם עוזבים את בתיהם מרצונם החופשי. עד חודש אוקטובר של אותה שנה הועברו כולם לרצועת עזה. על חורבות בתיהם נבנתה העיר אשקלון.

הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש (בשל היותן המוקד לגיבוש התודעה הלאומית הפלסטינית) היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. העיר, הצומחת, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, על-ידי יחידים היוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות, היתה מאז ומתמיד איום על הזהות הישראלית הבנויה על המיתוסים הציוניים. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית ופרימיטיבית. אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מזעזע שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית והורס את כל הצדקותיה. לכן מקדישה ישראל שיטות ותחבולות שונות למניעת אורבניזציה של החברה הפלסטינית. בחברה הפלסטינית של 1948 התבטא הדבר בעיקר במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח, השקעות מינימום בחינוך ונחשול מכוון של האוכלוסייה, טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי-פעולה, רדיפת אנשים בעלי השקפה לאומית או קומוניסטית ובידול ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות, כולל המצאת "לאום" דרוזי. ברור לחלוטין כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.

תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.

תהליכי הדה-אורבניזציה מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67', אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתי והרג מתמשך של פעילים ואזרחים. הוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט והשמדה של אותם מנהיגים המתנגדים להפוך למשתפי-פעולה מאפשרות לאבחן את התהליך כולו כג'נוסייד. פרישת מעשי הטבח הג'נוסיידי על פני שישים שנה, שבמהלכן הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת לעם של פליטים, חייבת להביא אותנו ללימוד מדוקדק של ההיסטוריה הפלסטינית האמיתית, כדי לא לחזור על שגיאות העבר. יהיה זה מעודד אם מאמר זה יפתח דיון עומק בנושאים שהעליתי.

במדינת הגמדים רעש מהומה

מאת: אלי אמינוב

האם פושעי המלחמה שהוציאו את הצבא למלחמה נמהרת ומיותרת, שנכשלה, התבלבלו בשל התנגדות בשארה למלחמה? האם בשארה אשם שהצבא הנכשל יצא לפרק את לבנון למין עיראק בזעיר אנפין למען הסדר האמריקאי, ואילו צבאו של נסראללה הגן על מדינת לבנון ועל אזרחיה?

מסע ההסתה והשיסוי נגד עזמי בשארה מציג בבהירות מביכה את מדינת ישראל כמדינה חולה. מדינה שהמשטרה שלה, ממשלתה, מנגנוני הדיכוי שלה, מוסדותיה הנבחרים ומערכת התקשורת שלה, על כל גווניה, מורעלים בגזענות. אישיותו של בשארה וגורלו האישי אינם משחקים תפקיד בעניין הזה, כמו שלא שיחקו כל תפקיד בעלילת דרייפוס. הוא פשוט נבחר להיות דריפוס שלנו. ההסתה והעלילה נגדו, כמו רדיפתו, מיועדות להפחיד את האוכלוסייה הפלסטינית כולה, ובעיקר את "ערביי 48'", ליצור דה-לגיטימציה של שאיפותיהם האזרחיות והאנושיות, לכופף את הנהגתם ולהכין את דעת הקהל הישראלית לחזונם המתועב של כהנא, גנדי וליברמן.

הניסיון העדין והרפה של הנהגת הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל להעלות לדיון כמה שאלות על צורתה של הדמוקרטיה הישראלית גרם לתגובה היסטרית, חסרת כל פרופורציה, במחנה הציוני. הניסיון להציע כי חוקים הנוגעים לכלל האזרחים, ובעיקר אלה העשויים לפגוע במיעוט הלאומי הפלסטיני, לא יעברו ברוב אוטומטי, אלא לאחר התייחסות לעמדות המיעוט, ובעיקר לעובדה שזו גם מולדת, לא התכוון לזעזע מוסדות ארץ, לא ניסה לבטל את הגדרת המדינה כדתית, ואפילו לא התיימר להפריד את הדת מן המדינה. מסמך החזון, הצעת ה"חוקה לכל" ומסמכים אחרים אינם חולקים על ההכרה כי המדינה היא מדינת הרוב. הם רק מציעים טיפ-טיפה יותר שוויון.

על-פי השמועות הסלקטיביות שמשחררים השלטונות במסגרת מסע ההפחדה נאמר כי בשארה יואשם במסירת ידיעות לאויב בזמן המלחמה האחרונה. כמה משעשע. האם פושעי המלחמה שהוציאו את הצבא למלחמה נמהרת ומיותרת, שנכשלה, התבלבלו בשל התנגדות בשארה למלחמה? או אולי הפקירו אולמרט ושריו בקור רוח ובכוונה תחילה את תושבי צפון הארץ לקטיושות כדי לקבל תקשורת יותר "מאוזנת" בחו"ל? משהו שיראה כמה אזרחינו מסכנים ולא רק הלבנונים? האם בשארה אשם שהצבא הנכשל יצא לפרק את לבנון למין עיראק בזעיר אנפין למען הסדר האמריקאי, ואילו צבאו של נסראללה הגן על מדינת לבנון ועל אזרחיה? כמעט משעשע, לולא הקורבנות: "דמוקרטיה" אתנית גזענית תוקפת את אזרחי לבנון, ומי שמצילם הוא ארגון התנגדות אסלאמי! אלה האחראים על מותם של מאות ישראלים ואלפי לבנונים מצאו קורבן מתאים: עזמי בשארה יהיה השה לעולה בשל הכישלון בלבנון, בשל הסירוב לזחול לרגלי השמאל הציוני ובשל ההשפעה ה"רעה" המיוחסת לו על האוכלוסייה המקורית של הארץ, הרוצה בדמוקרטיה, חירות ושוויון.

במשך 11 שנה שירת בשארה "שירות לאומי" יחיד במינו, במוסד המשמר את חלוקת פלסטין והמבטא בבירור את משטר האפרטהייד. הוא האמין שאם ינסה לפעול באותו דמה בית-נבחרים הקרוי "כנסת ישראל", יוכל לתרום להרחבת הבסיס החוקתי של מושג האזרחות ולקדם את הזכויות של האוכלוסייה המופלית. על הנאיביות שלו נענש בתוקפנות, עלבונות, שנאה ונסיונות בלתי פוסקים לדה-לגיטימציה ושלילת זכויות. הישגיו הסתכמו כמי שעמד וזרק אפונים על הקיר: אפס.

ביום שנתפרסמו ההאשמות המגוחכות נגד בשארה פירסם העיתון "לאנשים חושבים" את הצעתו הגזענית של גלעד שרון, הקוראת לגרש את אזרחי טייבה יחד עם אדמתם מהמדינה היהודית, וכי אחד משרי קדימה, עתניאל שנלר, כבר עובד על פרטי יישום הטרנספר – במשכורת ממשלתית. אנו, הרואים את הארץ הזאת כמולדת משותפת, מצטרפים להגנה מוחלטת על עזמי בשארה ועל הפלסטינים.

את מוסדות האפרטהייד של ישראל לא ניתן לשפר, כמו שלא ניתן לעשות כובע פרווה מזנב של חזיר. יש להחליפם במוסדות דמוקרטיים המייצגים את כלל האוכלוסייה, המורכבת מאזרחים שווים. הפשרה ההיסטורית היחידה האפשרית בין קהילת המתנחלים שהשתלטה על הארץ ובין עם הילידים שהודח ממנה היא הקמת מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטח הארץ, החזרת הפליטים, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון. במלים אחרות, מדינה של כל אזרחיה אינה יכולה להיות אלא רפובליקה חילונית דמוקרטית. תקוותי שבשארה יצטרף ללוחמים למען מטרה זו.