במת דיון: על השאלה הלאומית בפלסטין

עד היום לא הורידה מק"י חד"ש את סיסמתה המרכזית: "ישראל פלסטין – שתי מדינות לשני עמים". משמעות הסיסמה היא: בתוך פלסטין ההיסטורית מתקיימים שני לאומים, לכל אחד זכות למדינה משלו: ישראל בשטחי 48, המדינה פלסטינית שאמורה לקום בשטחי 67. הסיסמה הפכה מזמן לנכס מוצהר של האימפריאליזם ושל שלוחתו, המשטר הישראלי.

מק"י גם מחזיקה בנוסחה נצחית משלה: "מפלתנו היהודית-ערבית". משמע: אנחנו מפלגה שבה חברים אנשים, בתוך שטח 48, השייכים לשני לאומים שונים, והם מוגדרים בה בתור שכאלה: ערבים לחוד, ויהודים לחוד. האין כאן ריח של הפרדה אתנית, אפרטהייד, כאשר ההנהגה משליכה על מפלגתה את קווי היסוד של המשטר הכללי הקיים בתוך מדינת ישראל? נגיד, אם בתוך אותו בניין מגורים בנצרת עילית גרים גם חבר ממוצא ערבי וגם חבר אחר שהוא ממוצא יהודי, והרי הם שכנים שותפים ביום יום, ילדיהם משחקים תמיד ביחד, האם גם הם יופרדו בלכסיקון הרשמי של מפלגתם תחת התיוג החוצץ "יהודית ערבית"? אתה פה (איפה?) ואני שם (איפה?). אתה יכול להבין אז את השורשים של הפיצול הפוליטי בין מק"י תל אביב ומק"י יאפא. המגזר היהודי המופרד נשאב בהכרח על ידי הסביבה היהודית שבה חיים חבריו.

משטר ההפרדה האתנית בין מה שמדינת ישראל הגדירה כ"מגזרים" (הבא לשרת את שליטת "המגזר היהודי") אינו מאפיין, אם כן, רק את המשטר הפנים מפלגתי אצל מק"י. הרלוונטיות של הדוגמה כללית לגמרי והיא מתנקזת לתוך השאלה: האם בין בני שתי קהילות הלשון החיים בארץ הזאת – היא פלסטין ההיסטורית – קיים הבדל שניתן להגדירו ממש כלאומי, המצדיק ההפרדה פיסית ביניהם בתוך אותה כברת ארץ? בני ג'נין ואום אל פאחם – משתייכים כמובן לאותו לאום, וכמו כן הסבתא במחנה עין אל חילווה (בלבנון) והנכד שלה בנצרת. התיזה שתפותח כאן בקצרה אומרת שסממנים תרבותיים כמו לשון, היסטוריה, ספרות, ועוד, אינם בסיס להתהוות הלאום. הבסיס הוא חומרי, היינו הארץ שבה קיים ומתפתח קיבוץ אנושי.

טריטוריה אחת – לאום אחד

לייתר דיוק, השוק הפנימי שמתוחם בדרך כלל ע"י גבולות טבעיים, יוצר (במקרה הקלאסי) טריטוריה שבתוכה האוכלוסייה הופכת ללאום מאורגן. האוכלוסייה עוברת (שוב, במקרה הקלאסי) תהליך של האחדה לשונית, ועוברת לפסים של היסטוריה משותפת. כל אלה יכולים לבוא לידי מימוש רק תחת הדחיפה החזקה והכוח המארגן רב העוצמה של מהפכה חברתית. במקרה הקלאסי, מהפכה זו מונהגת על ידי בורגנות צעירה ונועזת. המהפכה האמריקאית, לקראת סוף המאה ה-18, והשלמתה במלחמת האזרחים, הייתה מקרה ראשון שבו הקמת הלאום שולבה בשחרור לאומי, למעשה אז משלטון קולוניאלי (בריטי). המהפכה האמריקאית, ובעקבותיה המהפכה הצרפתית, היו הראשונות שיישמו את העיקרון של זיהוי בין אזרחות לבין לאומיות: אתה אזרח המדינה, משמע אתה בן הלאום שלה. ומכאן הנהיגו את משפט הקרקע: תהיה אשר תהיה, נולדת בארץ זו, משמע אתה אוטומטית אזרח שלה ובן הלאום שלה. אלה הם עקרונות של הדמוקרטיה העקבית בתחום הלאומי.

כך, בארה"ב, ילד ממשפחה שהיגרה ממקסיקו, גם באורח בלתי חוקי, שנולד בארה"ב, הוא אזרח אמריקאי, וכמו כן בן הלאום האמריקאי – גם אם בתוך משפחתו, בתוך שכונתו, הוא מדבר ספרדית ולא אנגלית.

כך משילה מעל עצמה השאלה הלאומית את המחלצות המיסטיות שבאות להסתיר את נושאי הליבה של הדיכוי הלאומי. היעד של השחרור הלאומי הוא ריסוק עד אבק של כל המנגנונים של דיכוי עם ע"י מנגנונים מדינתיים חמסניים. הווה אומר, הפיכת הארץ הנדכאת למדינה שאזרחיה הם בני אדם חופשיים, והיא עצמאית כלפי האימפריאליזם, וריבונית. נלך בעקבות אותם התקדימים שבהם השתחררו האזרחים וקידמו כך את האנושות כולה: המטרה של המאבק לשחרור לאומי בפלסטין היא הקמת מדינה לאומית. זו תהיה מדינתו של הלאום הפלסטיני.

אז עשויה לעלות הטענה: כן, אבל בארץ מדוברות (לפחות) שתי שפות שונות, עברית וערבית, אז יש לנו כאן שני לאומים. במדינות לא מועטות מדוברת יותר משפה אחת, על תרבותה הייחודית, ובכל זאת זו מדינה לאומית. בני אותו לאום ידברו שתי שפות, שלוש ויותר. ראה באירופה את בלגיה (3 שפות), שוויץ (4 שפות), רומניה (2 שפות), ביבשת האמריקאית את קנדה (2 שפות), באסיה את הודו (מאות שפות)... מתברר שלאום אינו חופף בהכרח קהילת לשון, וקהילת לשון יכולה לחבוק מספר לאומים – אנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית... בארה"ב, כוך ההיתוך הלאומי הספיק כדי להעביר מהעולם אחרי דור אחד או שניים ייחודים לשוניים. במדינות תת מפותחות הדבר לא התממש. השוני אינו מוחק את עובדת היותן של מדינות האלה מדינות לאומיות.

בפלסטין הפתרון לשאלה הלאומית הוא מימוש המאוויים של העם הפלסטיני, דהיינו שחרורו, איחודו וחיסול הפיצול האתני שהוא ירושת הדיכוי הקולוניאלי, לרבות מימוש זכות השיבה, לרבות שחרור היהודים מגורל של מלחמות בלתי פוסקות, מאז חלוקת הארץ ב-1948.

אם לחדד את הנושא, המדינה החילונית והדמוקרטית תחפוף, כמו שדורש מצע "הוועד", את שטחה ההיסטרי של פלסטין, והיא תגבש יחד את כל הלאום הפלסטיני על שני מרביביו. היא תהיה מדינת הלאום הפלסטיני, במשמעות המודרנית, הממשית של הלאום. שני המרכיבים יזכו למימון שווה עבור פעולותיהן התרבותיות.

בכלל, מילת המפתח היא שוויון, שוויון, ועוד פעם שוויון. לא במילים, אלא הלכה למעשה. השוויון הוא הערובה לחירותם של האזרחים. שוויון גמור ומוחלט בין כל האזרחים, וחירות לכל האזרחים, ללא קשר עם היותם בני קהילה זו או אחרת.

אריה בן-דוד