מאת: אלי אמינוב
בשבוע שעבר נבלם ברגע האחרון ניסיון גס של גורמים ברכבת ישראל להנהיג מדיניות של אפליה בוטה כלפי אזרחים ערבים. על פי הודעה שקיבלו עשרות עובדים ערבים ברכבת שעסקו במשך שנים בפיקוח על מפגשי מסילת רכבת ישראל עם הכבישים, כישוריהם שוב אינם הולמים מטלה זו מפני ש"לא שירתו בצה"ל". מאחר שמישהו בהנהלת הרכבת אישר כי מדובר למעשה בהחלטה שכל מטרתה להיטיב עם יוצאי צבא צעירים, ומאחר שהדי השערורייה החלו לדלוף גם לתקשורת הזרה שגילתה עניין בסיפור, ובית הדין לעבודה נראה קשוב לתלונותיהם של המפוטרים על לא עוול בכפם, התעשתו הממונים על הרכבת (שהיא כידוע חברה ממשלתית בבעלות מדינת ישראל) וחזרו בהם, אחרי שבועות ארוכים שבהם הובהר שוב ושוב לעובדים הערבים כי הם אינם רצויים מפני שאינם יהודים.
הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל סבלו תמיד מתת-ייצוג בסקטור הציבורי (כולל בחברות שבבעלות המדינה). למרות חוקים קיימים שאוסרים על הפלייה, 5% בלבד מעובדי הסקטור הציבורי הם ערבים, בזמן שהם מהווים מעל 20% מכלל האזרחים. מה שרצו פרנסי הרכבת לעשות היה בסך הכל להתיישר לפי הנורמה המקובלת בענפים אחרים בסקטור הציבורי: להפעיל את כלל הברזל שעל פיו עובדים "שלא שירתו בצבא ועל כן אין ברשותם רישיון לשאת נשק" מנועים מעבודה בשירותים החיוניים שאותם קל לסווג כ"רגישים מבחינה ביטחונית": כל מה שקשור,בתקשורת, מים, חשמל, תחבורה ציבורית ורשות הנמלים, כיבוי אש ובעצם מה לא. הדגש החזק על ביטחון המדינה משתקף גם בביוגרפיות של פקידי הנהלת החברות שבבעלות ממשלת ישראל. אין זה מקרה על כן שיצחק "חקי" הראל, מנכ"ל רכבת ישראל, הוא קצין בדרגת אלוף בצבא הישראלי. הוא פרש מהצבא באוגוסט 2006, זמן קצר אחרי המלחמה נגד לבנון, ונמצא לו סידור נוח בראש מערכת הסעת ההמונים של מדינת ישראל מאז 2007.
המדיניות החדשה של רכבת ישראל מהווה דוגמה לאופן שבו העובדים הערבים מורחקים משוק העבודה הישראלי: רשמית מוצהר כי ביטחון המדינה עומד בעדיפות מוחלטת מעל לבטיחות והביטחון האישיים; שנית, נחשף שהטיעון הביטחוני מנוצל לטשטוש הסטנדרטים הכפולים של העדפת העובדים היהודים, כלומר למתן לגיטימציה למדיניות אפרטהייד.
בינתיים (23.4.2009), בבית הדין לעבודה נסוגה כאמור הנהלת הרכבת מהדרישה כי למשרת מפקח על מפגש מסילת רכבת עם כביש יוכל להתקבל גם מי שלא לבש מדים ולא החזיק רובה. יש להניח כי לא יארך הזמן לפני שהנהלת הרכבת תחשוב על דרכים יצירתיות אחרות לאכוף את ערכיה על ציבור העובדים.
החלק האבסורדי בסיפור הוא כי למעשה הפלסטינים אזרחי ישראל מעולם לא החליטו ולא בחרו שלא לשרת בצבא וגם הנהגתם מעולם לא עסקה בנושא. רק אנשים ספורים בארץ יודעים כי ברגע מסויים בהיסטוריה הישראלית החליטה ממשלת ישראל לגייס לצבא את אזרחיה הפלסטינים... והם נענו לכך ברצון. אולם למן הרגע שעובדה זו התבררה לממשלת ישראל היא ביטלה את תכניותיה, לא הזמינה את הנרשמים אפילו לבדיקות רפואיות ואף דאגה להסתיר את הפרשה מהציבור במשך שנים ארוכות. ומעשה שהיה כך היה:
ב-9 ביולי 1954 פורסם צו לרישום לשרות הביטחון שחל על כל בני המיעוטים שעדיין לא נרשמו בלשכות הגיוס. הצו פורסם על פי החלטתו של שר הביטחון דאז פנחס לבון אשר אף הקדים דברי הסבר לצו: "במסגרת המגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות במדינה ולשחרר על ידי כך את האוכלוסייה הערבית מהתחושה שהיא מופלית לרעה". ביום ה-25 ביולי 1954, החל הרישום של המתגייסים שנקראו לדגל בכפרי המשולש וראה זה פלא: הצעירים הפלסטינים נהרו למוקדי הגיוס! בדו"ח המעקב ( מסמך 2402/18 מה-1 באוקטובר 1954, גנזך המדינה משרד החוץ) נאמר,שרובם המכריע של הנרשמים מדברים עברית, הם מביעים שביעות רצון מההזדמנות לשרת בצבא ומבקשים מידע על השתלבות ביחידות שהם מעוניינים לשרת בהן. הפלחים הזקנים, הוריהם של המגוייסים דווקא לא אהבו את הרעיון. הם ניסו לשדל את הצעירים להישאר בבית, ולעזור בעיבוד האדמה ולהתמקד בצבירת כסף למוהר לחתונה. אך זרם הנרשמים לא חדל ואף צעירים שמעבר לגיל הגיוס באו להתעניין בסיכוייהם להירשם. המסמך האמור מציין גם כי סך כל הצעירים שהיו צריכים להתייצב כיוצאי צבא, מהגילים שחל עליהם הצו היה 4520 איש ומתוכם התייצבו עד לתאריך הדו"ח למעלה מ4000, כלומר למעלה מ88%! כל המידע הזה נמצא במסמך שצויין לעייל, שנשא עליו אמנם את הכותרת "סודי ביותר", אך ב-25 השנים האחרונות יכול כל אדם לעיין בו.
לאחר הרישום לא אירע דבר ולתהליך לא היה המשך. התירוצים לכך מרובים. בספרם "דיירי מישנה" מביאים עוזי בנזימן ועטאללה מנצור את תגובותיהם של שני "מומחים לענייני ערבים" לעניין. האחד, אמנון לין, טען שקריאת הגיוס הייתה מלכתחילה רק "מבחן נאמנות". השני, יהושוע פלמון, הסביר כי ההנחה הייתה שהצעירים שיקראו לגיוס יעדיפו להגר מהארץ, אולם מאחר משזה לא קרה, בוטל העניין. נשמע הגיוני לגמרי.לפלסטינים אזרחי ישראל ולחברה הערבית בתוך מדינת היהודים נגרמו כמובן נזקים עצומים מעצם העובדה שהורדו מן הפרוייקט היחיד שאיפשר ניידות ושיפור עמדות בחברה הישראלית , ונושא זה כשלעצמו שווה דיון נפרד. אולם השאלה המוסרית והחוקית העולה בכל חומרתה מהעניין היא: האם רשאית מדינה שויתרה בכוונה תחילה על זכותה לגייס את אזרחיה לצבא - להענישם על כך ולהפלותם מאז אותו אירוע ועד היום הזה על בסיס אי התגייסותם!? ומה זה משנה אם זה היה רק תרגיל בטרנספר ואיש לא התכוון באמת "להשוות בין העדות בארץ"?
פנחס לבון לא שבע נחת במשרד הביטחון ומאוחר יותר הואשם בידי אנשי בן גוריון באחריות להפיכת חולית ריגול ישראלית שפעלה במצרים לחולית חבלה פרובוקטיבית שחבריה נעצרו, נשפטו, נכלאו וחלקם נתלו. בכל אופן ברור לחלוטין שהוא ידע , לאחר שעזב את משרד הביטחון מה הסתתר באמת מאחורי תרגיל הגיוס. דבר שמסביר את תגובתו החריפה למדיניות "המומחים לענייני ערבים" כחצי שנה מאוחר יותר, כאשר נשא פנחס לבון את דבריו בבית ברל על היחס לאוכלוסיה הערבית הוא לא הזכיר אמנם כמנהיג אחראי, את סיפור הגיוס לצבא (שהיה "סודי ביותר" כאמור), אך הוא בוודאי סיכם אותו כאשר ביטא את רגשותיו ביחס למדיניות הישראלית הנהוגה: "מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם גם אם הוא נעשה על ידי יהודים". ( לבון בבית ברל 18 במאי 1955 א"ל ט/221/3).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה