מאת: אלי אמינוב
"תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים"
השנה אנו מציינים מלאת שישים לתחילת הנכבה הפלסטינית, שראוי לציינה מיום החלטת החלוקה בנובמבר 1947. היתה זו החלטה בלתי חוקית, שגזרה את חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הסיבה להחלטה זו, כמו הסיבות להתכחשות הכמעט מוחלטת לשואה הפלסטינית, מקורה בהסכמת המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ארה"ב ובריה"מ, לקחת את פלסטין ההיסטורית מידי תושביה המקוריים ולהעבירה לידי המתיישבים היהודים שהתנחלו בפלסטין בחסות האימפריאליזם הבריטי. התפקיד שייעדו המעצמות למדינה החדשה היה שמירה על פיצול המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, כדי להקל על השליטה בהמונים הערבים. זו המסגרת שבה יש לבחון את כל מה שקרה לעם הפלסטיני מאז ועד היום.
סיבה נוספת להתייחסות המינורית והספורדית לשואה הפלסטינית היא העדר זיכרון מאורגן של העיר הפלסטינית בשיח על הנכבה. העדר זה גזל מן השיח האמור את הבסיס רב-העוצמה של זכר השמדת הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות. מחיקת הערים, כמו סילוקן מן הזיכרון הלאומי, הינם פרי מאמץ מתמשך של דה-אורבניזציה יסודית, מחושבת ורבת-פנים, הנמשכת זה שישים שנה.
תהליך הקולוניזציה של פלסטין והחלפת אוכלוסייתה המקומית במהגרים/מתנחלים, שנמשך כמאה שנה, זכה בשנים האחרונות להארה מחודשת, לראשיתה של חקירה רצינית ולהתעניינות אקדמית הולכת ומתגברת. ברם, פן מרכזי אחד של תהליך הנישול והטיהור האתני נשאר לוט בערפל: יחס הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההיסטורית ומן הזיכרון הלאומי, וכן המאמצים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה מחדש.
בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה, האימפריה הבריטית, כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית היתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך הדיפרנציאציה החברתית שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי החלה ליצור מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטיים. כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 34% בסיום המנדט. יחסית למזרח התיכון היה שיעור העיור של האוכלוסייה בפלסטין גבוה במיוחד. גם מבחינה טכנולוגית היתה פלסטין מן המתקדמות במזרח התיכון. לדוגמה, רמת המינוע – מספר המכוניות לאלף תושבים – היתה גבוהה בחברה הערבית הפלסטינית מכל מדינות האזור מלבד לבנון, ועלתה על זו של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה באוכלוסייה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן. הערים, ששימשו כצומת המחבר את החברה המקומית עם התמורות, החידושים, ההמצאות והרעיונות בעולם כולו, נעשו לבית-היוצר של הרעיונות הלאומיים.
בשנת 1946 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש, ובשלוש מתוכן הגיעה האוכלוסייה הערבית לכ-70 אלף נפש: יפו, חיפה וירושלים. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי-קולנוע, בתי-קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאוד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על-ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. שכבה זו התנגדה לציונות, ואף יצאה לעתים קרובות בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית, שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי-המלוכה הערביים ואף לציונות, אך מעולם לא התנתקה ממנה פוליטית ולא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת סיפקה שכבה זו את המנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, הן בגרסתה הכלל-ערבית והן בזו הפלסטינית. חשיבותה של שכבה זו במרקם הלאומי הפלסטיני היתה גבוהה, ולכן אין פלא כי אוכלוסייה זו ובית-הגידול שלה – "העיר" – זכו בשל כך לשנאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.
שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה: הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלוש הערים הגדולות – יפו, חיפה וירושלים – כבר בדצמבר 1947 מצביע על מדיניות אחידה: ראשית פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. שנית, פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ"ל על פועלים ערבים בבתי-הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בכיכר השעון ביפו על-ידי הלח"י ב-4 לינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 בינואר 1948 בידי ההגנה; ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלוש הערים הראשיות. למחרת עבר משוריין של ההגנה בשכונת טלביה בירושלים ודרש ברמקול מהתושבים הערבים לעזוב את השכונה. חלקם אמנם עזבו. האוכלוסייה המפוחדת והלא-מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיני הצבא הבריטי. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני של האוכלוסייה הערבית באופן מלא היתה טבריה. החל מאמצע מרץ 1948 מתגברים מעשי ההתגרות של אנשי ההגנה בערבים במסגרת מה שכונה "תוכנית ד'". ב-16 באפריל יוצאים הבריטים מהעיר, וההגנה תוקפת את היישוב נאסר אל-דין, הנמצא במחצית המורד לטבריה, ורוצחת את הפצועים והשבויים. מתחילה הפגזה על החלק הערבי, והבריטים מציעים לפנות את האוכלוסייה הערבית. ב-18.4.48 יוצאת השיירה את העיר טבריה.
בירושלים, לאחר טבח דיר יאסין ב-9 באפריל 1948, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסייה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ושיח' באדר (היום הכנסת, משרדי הממשלה ובית-המשפט העליון). הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך שבו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות". האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה סולקה ברובה עוד בחודש אפריל, מתחת לאפו של השלטון המנדטורי הבריטי. כדי להמריץ את בריחת התושבים הערבים שנשארו בבתיהם בירושלים, דאגה הסוכנות היהודית להפיץ שמועה כי רכושם של הערבים שעזבו את בתיהם בגלל המלחמה יוחזר לידיהם עם תום הקרבות ("ידיעות אחרונות", 4.5.1948). מובן שהיתה זו אגדה. עם תום הקרבות נותרו בכל הערבים הערביות, כולל יפו, לוד, רמלה והערים שנזכרו קודם, פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חדלה מלהתקיים. העדרה איפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה שהוסגה אחורה דורות רבים.
הערים היחידות שבהן נשארה אוכלוסייה בסדר גודל משמעותי היו נצרת ומג'דל-גד. בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, ולכן דחסו לתוכה פליטים מן הסביבה כדי למהול את היסוד העירוני באוכלוסייה חדשה ובלתי אורבנית. במג'דל-גד היה הטיפול שונה לחלוטין. העיירה, שכרבע מאוכלוסייתה נשאר במקום לאחר המלחמה, הפכה למעין מרכז סיוע לאותם פליטים שגנבו את הגבול במטרה לקצור את שדותיהם או לקחת דברים שהשאירו מאחור. הממשל הצבאי העביר למג'דל חמולה של משתפי-פעולה בדווים ממשפחת ג'וואריש, כדי שיפקחו על תושבי העיירה. הדבר הצליח רק במידה חלקית, וגורל התושבים נחרץ. ב-17.8.1950 קיבלו תושבי מג'דל צווי גירוש, ובנוכחות חיילי צה"ל נדרשו לחתום על הצהרות שלפיהן הם עוזבים את בתיהם מרצונם החופשי. עד חודש אוקטובר של אותה שנה הועברו כולם לרצועת עזה. על חורבות בתיהם נבנתה העיר אשקלון.
הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש (בשל היותן המוקד לגיבוש התודעה הלאומית הפלסטינית) היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. העיר, הצומחת, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, על-ידי יחידים היוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות, היתה מאז ומתמיד איום על הזהות הישראלית הבנויה על המיתוסים הציוניים. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית ופרימיטיבית. אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מזעזע שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית והורס את כל הצדקותיה. לכן מקדישה ישראל שיטות ותחבולות שונות למניעת אורבניזציה של החברה הפלסטינית. בחברה הפלסטינית של 1948 התבטא הדבר בעיקר במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח, השקעות מינימום בחינוך ונחשול מכוון של האוכלוסייה, טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי-פעולה, רדיפת אנשים בעלי השקפה לאומית או קומוניסטית ובידול ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות, כולל המצאת "לאום" דרוזי. ברור לחלוטין כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.
תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של מדיניות השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר ייסוד עיר פלסטינית חדשה מסביב לאוניברסיטה ערבית למשל. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, אף שבעשור האחרון העלו כמה אישי ציבור פלסטינים את הדרישה הזו. תהליך זה ממשיך ופועל בעיקר בדרך של מניעת תמורות, עיצוב מערכת החינוך על-ידי השב"כ, חיזוק המסורות, הכחדת יסודות דינמיים, סלקציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.
תהליכי הדה-אורבניזציה מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67', אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתי והרג מתמשך של פעילים ואזרחים. הוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט והשמדה של אותם מנהיגים המתנגדים להפוך למשתפי-פעולה מאפשרות לאבחן את התהליך כולו כג'נוסייד. פרישת מעשי הטבח הג'נוסיידי על פני שישים שנה, שבמהלכן הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת לעם של פליטים, חייבת להביא אותנו ללימוד מדוקדק של ההיסטוריה הפלסטינית האמיתית, כדי לא לחזור על שגיאות העבר. יהיה זה מעודד אם מאמר זה יפתח דיון עומק בנושאים שהעליתי.
