מאת: אלי אמינוב
שרת החוץ האמריקאית הגיעה לישראל כמצביא העליון במלחמה זו, הבא לדרבן את חיל המשנה העצל שלו ולנזוף בו שאינו מצליח לסיים את המלאכה שהוטלה עליו. היא אף הזהירה כי לארה"ב יש חלופות אחרות. כמעשה חסד קיבלה ישראל זמן נוסף, אך איבדה את הבכורה במערכת התוקפנות האימפריאליסטית. ארה"ב עשויה לשנון כיוון ולנסות לרכוש את סוריה, אפילו דרך אילוץ ישראל לשלם את המחיר לקנייתה של סוריה בנכסי נדל"ן כבושים
זה למעלה משלושה שבועות שישראל כותשת ללא הרף, בעזרת הפצצות והפגזות חסרות תקדים, את דרום לבנון, את דרום ביירות ומערבה ואת בקעת הלבנון, הורסת כפרים, כבישים, גשרים, תחנות חשמל, משאבות מים, בתי-חולים ותחנות ממסר, והופכת את לבנון לעיי חורבות. כ-800 אלף איש ואשה הפכו לפליטים חסרי בית, והם מתקבצים ברחובות צור, צידון וביירות. אין להם לאן לחזור. הזקנים והחולים נעזבו מאחור בשל אי-היכולת לגרור אותם ברגל בשבילי עפר למקום מבטחים. למעלה מאלף אזרחים, ביניהם נשים וילדים, נהרגו, ועימם מעט אנשי חזב אללה. תנועת הגרילה הגיבה על הפצצות חיל האוויר הישראלי בשיגור אלפי טילים וקטיושות על השליש הצפוני של ישראל.
הטענה שישראל נלחמת רק נגד חזב אללה נתגלתה כתרמית. מכונת ההרג וההרס הישראלית התעלתה על פשעיה בעבר, והוציאה לפועל תוכנית אופרטיבית שהתגבשה בשנתיים האחרונות ("אבני אש" ו"שילוב זרועות 1"). התוכנית מקדמת מעורבות ישראלית ב"סדר החדש" בלבנון, הבנוי על המתכון האמריקאי בעיראק: פירוק האומה הלבנונית לעדות דתיות מסוכסכות, קביעת הרכב הממשל הלבנוני וסלילת הדרך להיערכות האמריקאית מול סוריה ואירן. הרס התשתיות בלבנון נועד להחריף את תנאי החיים של ההמונים וליצור שוב תנאים למלחמת אזרחים. זו הסיבה שישראל פוגעת באופן כה חמור בתשתית החומרית והאנושית של לבנון. הטבח בכפר קאנא גם הוא פרי המדיניות הזו, הרואה בערבים כולם בעיה דמוגרפית ולא בני-אדם. זו מהותה של הציונות וזו הקונספציה האמיתית של מדינת היהודים. מול ההרג וההרס ההמוניים, הטענה שחטיפת שני חיילים והריגת שלושה היא העילה לתוקפנות התגלתה כשקר גס.
מן הרגע הראשון במלחמה הזו נחשפה ישראל כעושת דברה של ארה"ב, שגייסה עבורה זמן נוסף להרג ורצח. ההתנגדות הנחרצת של בוש להפסקת אש, נכונותו לשלוח חימוש מתוחכם בכמות גדולה כדי לאפשר לישראל "לסיים את מלאכתה" באותו סגנון שבו פעלה ארה"ב להחרבת עיראק, הטלת וטו על כל החלטה המגנה את ישראל – כל אלה מאשרות זאת בדייקנות.
המלחמה חשפה שוב את אופיו של השמאל הציוני, שכל תפקידו הוא הצדקת פשעי הציונות בכיסוי "שמאלי". "אנשי הרוח" הפובליציסטים והבדרנים מגינים על המלחמה למען השלטת "הסדר החדש" האמריקאי באזור; מלחמה שישראל החלה בעזה נגד הפלסטינים, מלחמה שמטרתה ריסוק החברה הפלסטינית והפיכת אנשיה לאבק אדם, שעברה גם לחזית הצפון. אותה מלחמה שישראל מנסה לגרור אליה גם את סוריה. לכן כה אופייני הדבר שמנהיג השמאל יוסי ביילין הציע בגלוי לממשלת אולמרט-פרץ להוסיף את סוריה ליעדי המלחמה. ביילין ממלא כעת אותו תפקיד של עקיפת הממשלה מימין, כשם שמילא אורי אבנרי במלחמת יוני 67, כשדרש לעלות על דמשק.
הקבוצה הצבועה ביותר באותו שמאל הם אותם "רדיקלים" המתנאים בהיותם חילונים ושונאי מתנחלים, והמסתירים את תמיכתם בציונות תחת הפליאה שהם מפנים כלפי אלה שרואים בלוחמי ההתנגדות בלבנון לוחמי שחרור. "איך חילונים מתקדמים כמוכם יכולים לתמוך בתנועה פונדמנטליסטית אסלאמיסטית ריאקציונרית?". בכך מגלים הם לא רק את תמיכתם בציונות, אלא את בורותם הפוליטית. נוכח רצונה של ארה"ב להמיס את מדינות הלאום באזור ולפוררן לעדות דתיות, מי שמגן על העם הלבנוני ועל המדינה הלבנונית מול הכוחות האימפריאליסטים הם לוחמי חזב אללה, ואין זה משנה מהי האידיאולוגיה שלהם.
המלחמה חשפה גם את נכונותם של אמצעי התקשורת ההמוניים בישראל, בעיקר זו האלקטרונית, לשמש סוכני משנה של דובר צה"ל, הן בכפיפות לציוויי הממשל, הן בהגנה על השתוללות ישראל בלבנון, כולל הרס מכוון של מגדל התקשורת של הטלוויזיה שם, והן בהסתמכות על אוסף של גנרלים "מומחים" – בעיקר כאלה שגררו אותנו למלחמת לבנון הקודמת, שיצרה את חזב אללה והעניקה לו לגיטימציה.
זאת, נוסף לעובדה שמלחמה זו נערכת, מבחינת ישראל, בתנאים הבינלאומיים הנוחים ביותר. לא רק ארה"ב עומדת מאחוריה, אלא גם מדינות אירופה, שתלותם בארה"ב גברה בשל העלייה במחירי הנפט, וגם המשטרים הערביים הקשורים בטבורם לאימפריאליזם תומכים למעשה בישראל ללא בושה.
הרטוריקה של ראש הממשלה ומקורביו נועדה לחפות על חוסר יכולתו של הצבא לסיים במהירות את שהוטל עליו. למעלה משבועיים התפלשו כוחות הקרקע של ישראל בשלושת הקילומטרים הראשונים בשטח לבנון, ולא הצליחו למגר את כוחות ההתנגדות. הם גם אינם מסוגלים עדיין למנוע ירי טילים על האוכלוסייה האזרחית בצפון, שכשליש ממנה עזב את האזור וירד דרומה. שוב אלה שנשארו מאחור הם העניים ביותר, הקשישים, הנכים והחולים, ממש כמו בלבנון. מאז מלחמת 1948 לא נזקקו תושבי ישראל לפנות כשליש משטח המדינה. ישראל, שיצאה להרפתקה הלבנונית כדי לשוב ולרכוש את מקומה ככוח הראשי של ארה"ב באזור, נכשלה כישלון חרוץ. העולם כולו ראה כיצד ארגון קטן המונה כמה אלפי לוחמים חוסם במשך שבועות את התקדמותו של הצבא הישראלי האדיר.
שרת החוץ האמריקאית הגיעה לישראל כמצביא העליון במלחמה זו, הבא לדרבן את חיל המשנה העצל שלו ולנזוף בו שאינו מצליח לסיים את המלאכה שהוטלה עליו. היא אף הזהירה כי לארה"ב יש חלופות אחרות. כמעשה חסד קיבלה ישראל זמן נוסף, אך איבדה את הבכורה במערכת התוקפנות האימפריאליסטית. ארה"ב עשויה לשנון כיוון ולנסות לרכוש את סוריה, אפילו דרך אילוץ ישראל לשלם את המחיר לקנייתה של סוריה בנכסי נדל"ן כבושים (הסדר שבו החזרת הגולן תעמוד על הפרק). יהיה ההמשך אשר יהיה, כאשר השוטר המזרח תיכוני נזקק לכוח שיטור בינלאומי להגנה עליו, מוכח לכל כי הנכס האסטרטגי של האימפריאליזם הולך והופך לנטל.
מסיבות אלה רואים ההמונים באזור, הן אלה הנתונים לדיכוי הישראלי והן נתיני המשטרים הערביים, את לוחמי חזב אללה כנציגיהם הישירים מול כל כוחות הדיכוי. בני כל העדות בלבנון תומכים כיום בחזב אללה, וכן המפלגות הפוליטיות. שוב הוכח כי ישראל, הנציגה המרכזית של הסדר האזורי, משמשת בעל-כורחה זרז לאותם כוחות המוניים, אשר בהתארגנותם ובמאבקם עלולים להחיש את כליונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה