מאז 1948 מתפקדת מדינת ישראל כמנגנון צבאי שיש לו מדינה. הצבא ושירותי המודיעין הם עמוד השדרה שסביבו מסתדרים המבנים הממלכתיים השונים, לרבות הכלכלה והחברה. כך נגזר על המדינה הזאת להתקיים. סיבת הקמתה הייתה כדי לשמש אבן ראשה של הסדר האימפריאליסטי במשרק. כל קיומה בנוי על היותה מבצר שמירה מרכזי על האינטרסים של האימפריאליזם, והכוח הצבאי שלה הוא סיבת קיומה היחידה.
ב-2 בנובמבר 1917, כאשר פלסטין היתה עדיין תחת שליטת האימפריה העותמנית, פרש האימפריאליזם הבריטי את חסותו על המפעל הציוני בארץ. בהצהרה ברורה נקבע כי אחרי שבריטניה תכבוש את המרחב, היא תשלב את המפעל הציוני באסטרטגיה הפוליטית שלה. המשרק היווה עבור בריטניה דרך מעבר למזרח, מהאימפריה ההודית, "פנינת" הקולוניאליזם הבריטי ועד מובלעותיה בסין, כולל הונג קונג. במרכזו של המרחב האימפריאלי שכנו תעלת סואץ והים האדום, הנתיב למושבות הבריטיות במזרח אפריקה שעל חוף האוקיינוס ההודי.
לצד התמיכה בציונות ארגן האימפריאליזם הבריטי את "המרד הערבי הגדול" נגד העות מנים, והעמיד כך כוח צבאי ששימש כחיל עזר במלחמה לכיבוש המרחב. הסכם מק מהון (מושל מצרים)-פייסל (שליט חיג'אז) הבטיח לאחרון שליטה בחלק נכבד מהאזור. משפחת ההאשמים הפכה לעמוד תווך שני במבנה שהקימה בריטניה באזור. לימים הפכו שושלת ההאשמים בממלכת עבר הירדן (וממלכת ירדן) והמפעל הציוני לבעלי ברית אסטרטגיים.
עד 1940 היה המפעל הציוני בפלסטין כלי שרת מסור של השלטון הקולוניאלי. המיליציה שהקים, "ההגנה", פעלה בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון של המנדט. ב-1936 פרץ בפלסטין המרד הערבי שנמשך עד 1939. קצין הביון האנגלי וינגייט הקים יחידות קומנדו מתוך "ההגנה", שמטרתן היתה להוות חוד חנית בדיכוי המרד. מ"פלוגות הלילה" של וינגייט יצא כוח המחץ של המיליציה הציונית, ה"פלמ"ח". החברות הכלכליות שהקים המפעל הציוני היו לנשק חשוב בשבירת השביתה הכללית.
בתקופת מלחה"ע השנייה הנהגת הקולוניה הציונית העמידה את עצמה לרשות המאמץ המלחמתי של האימפריאליזם הבריטי, גייסה כוחות שהשתלבו בצבאו ("הבריגדה היהודית"(, ושלחה מספר אנשים שהוכשרו למשימות ריגול והוצנחו באירופה הכבושה. באותו זמן, הפלג הפורש מההנהגה הציונית לח"י התחבר לאימפריאליזם היריב, גרמניה שתחת השלטון הנאצי. הארגון הפורש השני, אצ"ל, ביקש עוד בשנות ה-30 להתחבר לאימפריאליזם היריב האחר, איטליה שתחת השלטון הפשיסטי.
ההכשרה הצבאית שקיבלו חיילי היישוב הציוני וקציניו החל מ-1936 ובזמן המלחמה העולמית, והניסין המעשי שעברו בהדרכת הפיקוד הבריטי הפכו את "ההגנה" לכוח צבאי בעל עדיפות אסטרטגית וטקטית באיזור. במלחמת 1948 ל"הגנה" הייתה גם עדיפות מספרית הן על קבוצות הגרילה של הפלסטינים והן על צבאות המדינות הערביות.
המשק של הקולוניה הציונית ("היישוב")
המפעל הציוני קיים משק סגור, ואסר על החברות שלו לסחור עם תושבי הסביבה הפלסטינים. משק סגור זה, מוזן ע"י מקורות פיננסיים חיצוניים כבירים יחסית לנעשה בארץ, בלם ועיכב את התפתחותן של בורגנות וזעיר בורגנות פלסטיניות, שמפעליהן ובתי המסחר שלהן לא יכלו להתחרות עם החברות של היישוב הציוני.
תחת סיסמת "גאולת הקרקע" החברות הפיננסיות של המפעל הציוני, שקיבלו מימון מבעלי הון ומאוהדי המפעל בחו"ל רכשו בפלסטין קרקעות שבעליהן הרשמיים היו אפנדים שגבו מיסי אריסות מהפאלחין שבכפרים. הפאלחין גורשו מכפריהם, מהאדמות שעיבדו, ע"י משטרת המנדט הבריטי. מעמד האיכרים הפלסטינים חוסל באופן שיטתי ככל שניתן ע"י ההנהגה הציונית. כך בוצע משך כ-45 שנה טיהור אתני ראשוני בארץ. פלאחין מנושלים מאדמותיהם, מגורשים מכפריהם, הצטרפו לא פעם ליחידות פרטיזנים ("הכנופיות" בלשון השלטון הבריטי והמנהיגות הציונית).
תחת הסיסמה "עבודה עברית (=יהודית)" של "הסתדרות העובדים העבריים" שהתחזתה ל"איגוד מקצועי" אך למעשה שירתה מדיניות של טיהור אתני, סולקו פועלים פלסטינים ממקומות העבודה שלהם. ראשי "ההסתדרות" פעלו אצל שלטונות המנדט כדי שרק יהודים יועסקו על ידי השלטון, לדוגמה בסלילת כבישים ובניית מסילות הברזל. עם פרוץ השביתה הכללית נגד המנדט הבריטי ב-1936 ובמשך שלוש השנים שנמשכה שביתה זו "ההסתדרות" העניקה שירותי הפרת שביתה. הפועלים היהודים שגייסה הועמדו לרשות השלטונות והחליפו את הפועלים הפלסטינים השובתים. אלה האחרונים איבדו את מקומות העבודה שלהם. בין השאר, נמל תל-אביב הוקם ע"י הבריטים והיישוב הציוני כדי לשמש תחליף לנמל יפו השובת. סילוקם השיטתי של הפועלים הילידים ממקומות העבודה בלם את התגבשותו של מעמד פועלים פלסטיני. כך נמנעה הובלתו של המאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ע"י המעמד החברתי היחידי שהיה מסוגל להנהיג אותו לעצמאות וריבונות לאומיות.
החלטת האו"ם על חלוקת הארץ
ב-1945 ו-1946 נחתמו הסכמי יאלטה ופוסטדאם בין המעצמות האימפריאליסטיות, ארה"ב, בריטניה וצרפת, לבין הביורוקרטיה של הקרמלין. בהסכמים אלה הן חילקו ביניהן את השליטה באזורי העולם, תוך התעלמות גורפת מרצונם של העמים. החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על חלוקת פלסטין הייתה שלב נוסף ביישום הברית בין האימפריאליזם והביורוקרטיה של סטאלין. ההחלטה לא התחשבה כלל בשאיפותיה של האוכלוסייה של הארץ, אשר ברובה המכריע (שני שליש) התנגדה לה בתוקף, אלא נגזרה מהאינטרסים של המעצמות.
הנכבה הייתה תוצאה טרגית והכרחית של החלטת החלוקה. ביטולה של ההחלטה הזאת ותוצאותיה היא המשימה החשובה ביותר של ההמונים באזור.
יש לזכור שהביורוקרטיה הסטאליניסטית היתה הכוח המוביל בתהליך קבלת החלטת החלוקה. נאום גרומיקו בעצרת האו"מ ביטא הזדהות מוחלטת עם מטרות הציונות בפלסטין. ברה"מ הייתה גם המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל, חימשה אותה ותמכה, שוב ראשונה, בקבלתה כחברה באו"ם.
"הליגה לשחרור לאומי", הפלג הערבי של המפלגה "הקומוניסטית" הפלסטינית, עזבה בלילה אחד, בעקבות פקודה שהגיעה ממוסקבה, את הפרוגרמה שלה בזכות הקמת "מדינה דו-לאומית" בפלסטין. היא הצהירה על תמיכתה בחלוקת פלסטין והקמתה של "המדינה היהודית"(!). בזמן מלחמת 1948, בעוד חברי הפלג היהודי במק"פ היו חיילים מסורים בצבא הישראלי, שימשו חברי הפלג הערבי מרגלים ומחבלים בשירות "צה"ל".
ישראל התקבלה כחברה באו"ם למרות שהפרה בצורה בוטה את החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין, שאיפשרה את הקמתה הבלתי לגיטימית מלכתחילה, השתלטה על שטחים שלא יועדו לה בהחלטה זו, ביצעה טיהור אתני וסירבה להחזיר אזרחים פליטים לבתיהם בתום המלחמה.
החלטת החלוקה דיברה על הקמת "מדינה ערבית" ב-45% של שטח פלסטין – עבור 66% של האוכלוסייה; והקמת מדינה יהודית על 55% של השטח – עבור 33% של האוכלוסייה. הנכבה הפלסטינית התחילה מייד עם קבלת ההחלטה באו"ם. חלק קטן מהתושבים עזבו את השטח שעמד להימסר ל"מדינה היהודית", חלק הארי גורש.
ביום סופו של המנדט ועזיבת הכוחות הבריטיים את הארץ פלשו אליה צבאות המדינות הערביות השכנות. מטרתן היתה השתלטות על השטחים שיועדו ל"מדינה הערבית" ומניעת הקמתה של מדינת פלסטין, גם אם מדובר היה בקריקטורה של מדינה. הייתה סכנה שהקמתה של מדינה פלסטינית ערבית תסמן להמונים את הצורך להקים מדינה של ממש – שתחפוף את גבולות הארץ. מדינה הזאת הייתה מערערת את כל המבנה שהוקם ע"י האימפריאליזם במרחב, אשר המשטרים הערביים (לרוב מלוכניים) היו חלק ממנו.
הצבא המצרי פלש והתחיל להשתלט על החלק הדרום מערבי של פלסטין, שעירו הראשית היא עזה. הצבא העבר ירדני ("הלגיון הערבי" בראשות הקצין הבכיר הבריטי גלאב פאשה) השתלט על הגדה המערבית, והצבא הסורי התכוון להשתלט על הגליל. יחידות הפרטיזנים הפלסטינים כבר הובסו קודם לכן.
מאז 1946 ניהל עבדאללה הראשון מלך עבר הירדן מו"מ חשאי עם נציגי ההנהגה הציונית (תחילה עם אליהו ששון, ואחרי כן עם גולדה מאיירסון (מאיר). במו"מ זה סוכמו עיקרי ההסדר שיחלק את פלסטין , אחרי המלחמה שתפרוץ. תמורת הכרתה של ההנהגה הציונית (לימים, ממשלת ישראל) בסיפוח הגדה המערבית אל ממלכת עבר הירדן, הכיר עבדאללה בשליטה של ישראל על שאר חלקי הארץ, כולל שטח המשולש הקטן שבגדה המערבית.
כאמור לצבא הישראלי הייתה עדיפות מספרית על צבאות המדינות הערביות. היה לו יתרון גם באיכות הכוחות והפיקוד שהוכשרו ע"י הצבא הבריטי, ועדיפות ברורה בטיב ובכמות של ציוד הלחימה. הקרמלין, נאמן להזדהותו עם המפעל הציוני, סיפק לארגון ההגנה, דרך המדינה הצ'כוסלובקית, מטוסים, כלי יריה ותחמושת.
מאז 1948 מתפקדת מדינת ישראל כמנגנון צבאי שיש לו מדינה. הצבא ושירותי המודיעין הם עמוד השדרה שסביבו מסתדרים המבנים הממלכתיים השונים, לרבות הכלכלה והחברה. והרי כך נגזר על המדינה הזאת להתקיים. סיבת הקמתה הייתה כדי לשמש אבן ראשה של הסדר האימפריאליסטי במשרק. כל קיומה בנוי על היותה מבצר שמירה מרכזי על האינטרסים של האימפריאליזם. הכוח הצבאי שלה הוא סיבת קיומה היחידה.
חילופי משמרות בינאימפריאליסטיים
עם מלחה"ע השנייה איבד האימפריאליזם האנגלי את עוצמתו, ולא יכול היה עוד לשאת בנטל של שליטה ישירה על הקולוניות ברחבי העולם. ב-1946 העניק להודו את עצמאותה, ובתוך 5-6 שנים עשה כך גם באפריקה המזרחית והמערבית. במקומו בא האימפריאליזם האמריקאי, המנצח הגדול בתוך מחנה "בעלות הברית" במלחמה"ע -2,שהעביר לתחום השפעתו את האזורים האלה. במתכונת האמריקאית מדובר באזורים נשלטים כלכלית, עם ממשלות בפיקוח הדוק של וושינגטון. גם המשרק החליף אדונים לטובת האימפריאליזם האמריקאי. כך היה גם בפלסטין. מדינת ישראל עברה לתחום ההשפעה של ארה"ב.
המניעים של ארה"ב להשתלט על מרחב המזרח התיכון היו שונים מאלה של בריטניה. דאגתה של זאת הייתה נתונה למעבר הימי דרך תעלת סואץ וים סוף שקישר בין המטרופולין ששכן במערב לבין המושבות במזרח אפריקה, אפגניסטן, והודו (שכללה אז את פקיסטן, בנגלדש של ימינו), בורמה, מלזיה, ציילון (סרי-לנקה), והמובלעות בסין. המערכת שבנתה בריטניה במשרק הייתה אמורה לשמור על "הדרך להודו".
להשתלטות ארה"ב על האזור היו שלוש סיבות עיקריות אחרות. הראשונה: מילוי החלל הריק שסילוקה של בריטניה היה משאיר במפת הסדר האימפריאליסטי העולמי. ההמונים במרחב היו עשויים לשאוף לתפוס את השלטון למורת רוחה של ארצות הברית שראתה חובה לעצמה לחסום את האפשרות שיתפתח תהליך כזה. סיבה שניה: השליטה במרחב נועדה להפעיל לחץ על המדינה הסובייטית בתוך המערכת שהתנהלה אחר הסכמי יאלטה ופוטסדאם. וכמובן הסיבה השלישית החשובה והידועה: העובדה שבמשרק נמצא מלאי הנפט הגדול ביותר בעולם.
לשם השוואה, הקולוניאליזם הבריטי הקלאסי נשען על יבוא חומרי גלם מהמושבות ויצוא מוצרים מעובדים אל המושבות. מערכת הזיקה הזאת התאימה לשלב המוקדם של הקפיטליזם שבו שלט ההון התעשייתי. בשלב המאוחר יותר של האימפריאליזם ההון הפיננסי הוא הגורם הדומננטי בשיטה. ההשקעות מפיקות רווחי עתק מהפקת הנפט ע"י החברות שהמרכיב האמריקאי בהן הוא מכריע, והנפט מיוצא אל רחבי תבל. כאשר המשרק הוגדר כמרחב שתפקידו להפיק נפט עבור האימפריאליזם האמריקאי והעולמי, למשטר הציוני נועד תפקיד של מצודת השמירה על ההפקה הסדירה של הנפט הזה לטובת ההון הפיננסי האמריקאי והבינלאומי.
אימפריאליזם וציונות: אינטרסים לא תמיד זהים
המקרה של המדינה הציונית הוא מיוחד. תלותה באימפריאליזם הבריטי היתה מוחלטת. ללא שורשים באזור ובארץ, עם הנהגה וממסד המורכבים ממהגרים מיבשות אחרות, כל קיומה של היישות הציונית היה תלוי בחוט הטבור שחיבר אותה אל המעצמה הקולוניאלית. הזיקה הבלתי אמצעית הזאת, המוחלטת, והבלתי ניתנת לשינוי, עברה באורח טבעי אל המעצמה החדשה שקיבלה את השליטה באזור. במבנה החדש של הסדר האימפריאליסטי, נועד לישראל תפקיד זהה לזה שהותווה לה בפרק הקודם: אבן ראשה שהמשטרים הערביים מגינים על קיומה ועל אושיותיה והיא מפקחת עליהם. ללא האבן הראשה הזאת כל הסדר האימפריאליסטי מצוי בסכנה של קריסה.
זאת הסיבה שהאימפריאליזם האמריקאי מטפח את ישראל, מושיט לה סיוע נדיב ביותר, ומגן עליה בכל מצב שייווצר באזור. אין פירוש הדבר שהגנת וושינגטון על ישראל חסרת מגבלות. האימפריאליזם מעניק הגנה במסגרת השקלול הכולל של האינטרסים שלו במשרק. הציר המרכזי במערכת השקלול שלו יהיה תמיד השמירה על הסדר האנטי-מהפכני שבנה, ואשר ישראל היא החלק המרכזי בו, אבל רק חלק מרכזי. אסור שפעולותיה יגרמו לערעור הסדר הזה. זהו איזון שהאימפריאליזם העולמי אמון על שימורו.
המשטר הציוני מקבל בכל שנה מימןן של 3 מיליארד דולר מוושינגטון. רוב רובו של הסכום אינו מגיע לכאן כלל . הוא משרת את הרכישות הצבאיות הישראליות בתעשיות הנשק והתעופה בארה"ב ולהחזר חובות בשוק הבנקאי במדינה זו בגין השלמת מימון הרכש בשנים הקודמות. חלק קטן של המימון האמריקאי מוזרם לתעשייה הצבאית הישראלית. למימון האמריקאי השפעות גורליות : הוא מסנדל את הצבא הישראלי לארה"ב, מגבש את כפיפותו של המשטר הציוני לאימפריאליזם השליט בעולם בכל הנוגע להיערכות האסטרטגית שלו במרחב. בקיצור, זהו עוד מנגנון הגוזר על המשטר הציוני – שהצבא הוא ליבתו – להיות שבוי ללא עוררין של סדר האימפריאליסטי במשרק. ולשמש אבן שואבת לשנאת ההמונים בכל האזור.
שמירה על היציבות שנגזרת מהסדר השליט הינה השיקול העליון לפעילותה של ארצות הברית. אויביו הישירים של הסדר הזה הם ההמונים, המערערים את היציבות הזאת במאבק לחירות, לעצמאות, לדמוקרטיה, ולמען סדר של שוויון, שבו לא יהיו עוד ניצול ודיכוי.
למשטר הציוני אין יד חופשית, חלות עליו מגבלות המסגרת שהוכתבה לו, ועליו לציית ולהמנע ממעשים העלולים לערער את יציבות הסדר האימפריאליסטי. כך לדוגמה, בנובמבר 1956, וושינגטון הורתה לישראל לסגת מחצי האי סיני – למרות ההזיות על "מלכות ישראלית שלישית". הצבא הישראלי נסוג תוך לילה אחד. ב-1973 אילצו האמריקאים את ישראל להמנע מהשמדתה של הארמיה המצרית השלישית שהיתה לכודה בסיני, ולחתום על הפסקת אש במועד שבו נראה היה שיש לישראל ייתרון צבאי. תכתיב אמריקאי הביא את ממשלת בגין ב-1978 לחתום על פינוי שני מסיני. ב-1993, כדי לשבור את האינתיפאדה הראשונה, הביא נשיא ארה"ב קלינטון את ישראל לחתום, חרף מדיניותה משכבר הימים, על כינון "הרשות הפלסטינית" בחלק משטחי 67. ב-2005, על מנת לשבור אל האינתיפאדה השנייה, הנשיא בוש הורה לראש הממשלה הישראלי לסגת מרצועת עזה.
כל התכתיבים האלה נועדו לעצור התדרדרות חמורה שנראתה מאיימת על הסדר הקיים, ובתוך כך לשמור על האינטרס המהותי של המשטר הציוני בתוך הסדר הקיים המגן עליו.
התנועה הלאומית הפלסטינית
עם הקמת תנועת הפת"ח ב-1959 והפיכתו של אש"ף לארגון ממשי שההמונים הזדהו איתו, התחיל פרק חדש בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית. לאורך תקופה זו התנערה התנועה מאחיזתם של המשטרים הערביים, ועלתה על דרך העצמאות הפוליטית ביחס למשטרים הערביים. אולם לחצים חיצוניים, בעיקר מכיוון האימפריאליזם האמריקאי, הביאו לניוון ההנהגה. אירועי ספטמבר השחור בירדן (1970) הביאו לפיזור כוחות אש"ף ברחבי המגרב והמשרק, ולאובדן הבסיס העממי של אש"ף. הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 והשתלטות ישראל על מחנות הפליטים הפלסטינים, פתחו את הדרך למעשי טבח המוני. הגלייתה של ההנהגה הפלסטינית לתוניס לשנים רבות אחרי הפלישה ללבנון שחקה כליל את כושר התנגדותה, מה שהביא אותה להכיר בחלוקת פלסטין בנובמבר 1988.
הסכמי אוסלו-וושינגטון (ספטמבר 1993) יצאו לדרך. הם נועדו לחנוק את האינתיפאדה ההמונית הראשונה. עד היום – יוני 2011 – לשונם של הסכמים אלה לא מומשה... ובימים אלה ישראל מאיימת "לבטל" אותם בגין הפיוס של הנהגת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית עם הנהגת החמאס בעזה.
גם כיום, הפרוגרמה היחידה האפשרית כבסיס לפתרון בעיות הארץ הזאת היא הקמת רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית, הכוללת את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם וליישוביהם.
למען אסיפה מכוננת דמוקרטית וריבונית של כל פלסטין
המשטר הציוני הקים את ה"כנסת", גרסה מנוונת של פרלמנט. ל"כנסת" יכולים להיבחר רק אנשים שיישבעו אמונים לעקרונות של המשטר הציוני. היא אינה מייצגת על כן את האינטרסים של הפלסטינים האמורים להיות אזרחים של המדינה הישראלית. זאת ועוד, תושבי שטחי 1967 אינם רשאים להצביע לכנסת זאת או להבחר אליה, חרף העובדה שעליהם חלות כל הוראותיה וחוקיה, והממשלה הנבחרת על ידה קובעת את גורלם יום-יום ושעה-שעה. קיומה של כנסת ישראל וקיומה של ממשלתה הם תזכורת מתמדת לשלילת זכויות היסוד מאוכלוסיית שטחי 67. זוהי אותה כנסת השוללת בעקביות את זכויותיהם של הפליטים שגורשו מהארץ ושל צאצאיהם.
את הכנסת יש לפזר ולקיים אסיפה מכוננת שבה יבחרו ויוכלו להבחר כל בני הארץ ופליטיה. אסיפה זו תעלה על סדר יומה את שאלת מסגרת המדינה שתניח את היסודות לפתרון מצוקת פלסטין. כך תבוא לסיומה חלוקתה של הארץ, שהיא מקור הטרגדיות הנמשכות שלה. כך תוקם מסגרת לרפובליקה הדמוקרטית והחילונית של כל הארץ.
רפובליקה דמוקרטית פירושה שוויון מוחלט בין כל האזרחים-האזרחיות בכל תחומי זכויות האזרח והאדם. שוויון בין כל השפות וסיפוק צורכיהן התרבותיים. כיבוד כל החירויות הציבוריות, של ההבעה, של ההתכנסות, של ההתארגנות.
חוקת הרפובליקה, שתחוקק על-ידי האסיפה המכוננת, תכיל מגילה של הזכויות האזרחיות ושל חירויות הפרט.
רפובליקה חילונית היא אותו משטר פוליטי אשר אינו מגדיר את האזרחים-יות על פי מוצאם האתני-עדתי. המדינה מקיימת עם אזרחיה ואזרחיותיה זיקה ישירה ללא תיווך של שיוך ביניים עדתי. מוסדות עדתיים, שאליהם אזרחים עשויים להצטרף, מתקיימים על בסיס וולונטרי בלבד, ואינם חלק מהמערכת הממלכתית.
את הדת יש להפריד מהמדינה ומהמעמד האזרחי. מוסדות הדת, יהיו אשר יהיו, אינם אמורים לקבל כל מימון מקופת המדינה. מוסדות החינוך במסגרת חינוך החובה חייבים להיות ממלכתיים בלבד, ולא תתנהל בהם כל הטפה דתית. במובן זה, החינוך יהיה חילוני. מחוץ למסגרות מוסדוח חינוך החובה, העדות למיניהן חופשיות לקיים מסגרות וולונטריות משלהן במימונן בלבד. עיקרןן הברזל הוא : לחינוך הציבורי – כסף ציבורי, לחינוך הפרטי – כסף פרטי.
ברפובליקה החילונית והדמוקרטית, עיקרון זה שווה לכל תחומי החיים החברתיים. הדת, וכל עניין עדתי, הם עניינו של הפרט בלבד, ומוסדות הדת ימומנו ע"י קהילות המאמינים בלבד.
הפרדת הדת מהמדינה ומהמעמד האזרחי היא ערובה איתנה לשוויון בין האזרחים.
הקמתה של הרפובליקה החילונית והדמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית היא מטרת פעולה העומדת בניגוד לסיסמה של "שתי מדינות ", שאיננה אלא חזרה על החלטת החלוקה הרת האסון. רפובליקה חילונית ודמוקרטית עומדת בניגוד גם לסיסמת "המדינה הדו-לאומית" או "המדינה המשותפת", שאינה אלא גירסה נוספת של "שתי המדינות". כל הסיסמאות האלה מקדשות את סיווגם וחלוקתם של האזרחים על פי עדות אתניות ודתיות. אלה הן הגדרות של אזרחות אנטי-דמוקרטיות, הבאות להניח יסודות לאי שוויון.
המאבק לכינוס האסיפה המכוננת הדמוקרטית והריבונית, לקראת הקמת הרפובליקה החילונית והדמוקרטית, יצוק תוכן חי לאחדותו של העם הפלסטיני, לקשר ההיסטורי שלו עם אדמת פלסטין, ולמטרות השחרור של כל בני העם הפלסטיני: שיבה, חרות, שיוויון וזכות הגדרה עצמית תוך שלילת התלות באימפריאליזם.
הרפובליקה החילונית והדמוקרטית תשחרר את הנוכחות היהודית בפלסטין מן האופי הקולוניאלי הקשור בפרוגרמה הציונית הגזענית שכל כוונתה לשמש זרוע ארוכה של התכנית האימפריאליסטית באזור.
מהפרספקטיבה של המעמד העובד: להקמת איגוד מקצועי עצמאי ודמוקרטי
ב-1920 הקים המפעל הציוני גוף בשם "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים [ז.א. יהודים] בארץ-ישראל". ב-1995 שונה השם ל"ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל". השם ההיסטורי של הגוף הזה מציין את אופיו הגזעני. ציבור הפועלים אינו יכול להתעצב כמעמד מול הבורגנות ומשטרה הקפיטליסטי אלא כמעמד מאוחד, מחוץ לפיצולים שמשטר הניצול והדיכוי נוטה ליצור בתוכו. הקמת גוף שחורת על דגלו הצבת חלק מהעובדים כנגד חלק אחר משרת ישירות את האינטרסים של האויב המעמדי המשותף. הפיצול בין הפועלים גורם בהכרח לתלותם האורגנית באויב הזה, "ההסתדרות" היא גוף בשירות האויב הזה.
מלחמת המעמדות, ביומיום ובקנה המידה של התפתחות מעמד הפועלים המאורגן בפלסטין מחייבת הקמת איגוד מקצועי שיהיה מאוחד ועצמאי. האחדות היא תנאי לעצמאותו, העצמאות היא תנאי לאחדות. הכוונה באחדות היא שהאיגוד המקצועי מארגן את חבריו על בסיס של שוויון מלא ביניהם, ופוסל כל אפשרות של פיצול על בסיס אתני דתי או אחר. סולידאריות מלאה ואמיתית היא תנאי להצלחת המאבקים.
עצמאות פירושה שהאיגוד תלוי אך ורק בחבריו, באינטרסים שלהם ושל כלל ציבור העובדים.
התארגנותו העצמאית של מעמד הפועלים בארץ היא משימה קשה ביותר בתנאים שיצר משטר הניצול והדיכוי הציוני, שהביא לאטומיזציה של ציבור העובדים. אבל התארגנות כזאת תאפשר למצב את מעמד הפועלים במקום הראוי בתוך המאבק הכולל לשחרור הלאומי בפלסטין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה